נכנסתי לשם, בכל זאת אחרי שהתעקשת,
רק בשביל למצוא את הבת זונה.
אני נכנסת, נסערת קצת ומשנה הבעה של קור רוח, נעמדת בלי לזוז
לכמה שניות.
הם בהו בי, המומים כולם. הם היו עשרות, כולם עם אותו מבט של
חוסר מודעות מוחלט.
המשכתי, חיפשנו בכל מקום את הזונה.
אבל ההבעות האלה לא הפסיקו להבזיק בראשי.
עם כל זאת לבסוף 'איזה מזל' חשבתי...
אז...
כעבור מספר חודשים, אני נמצאת באותו מקום, עיר שונה, הכל
מטושטש...
הרבה לבנות גדולות ולבנות עם כתובות חרוטות ותאריכים שונים,
נרות, פרחים ואבנים קטנות במקום שצריך לשים.
האנשים השחורים רק עומדים ובוכים, מתאבלים, צועקים לה',
מתפללים שיהיו הם.
רק לפתוח את הארון ולהביט בעינייך החומות שקפאו טרם עת, ואף לא
איש הצליח לעצום.
ובמוח שלי אתה מכה בקבר בחוזקה שמישהו ישמע.
או שאולי זו רק אשליה ועוד מעט תשרוך גם את הנעל השניה ועינייך
לא יבהו בקפיאה ב"משא אל כוכבים".
ממצמצת לרגע ומסיטה מבט ורואה אותך שם, בין כל האנשים עומד,
בוהה גם אתה עם אותו פרצוף לא מודע... באנשים... ובקבר - הקבר
שלך. |