האיש היה חיוור והתנשם בכבדות. הים היה גועש והתנפץ שוב ושוב
על סלעי שובר הגלים.
המחשבות ריצדו במוחו ולא היה לו ברור מה הן אומרות לו. הוא
הרגיש שמוחו מתמלא קצף עד גדותיו, שלא כמו הקצף שמתאסף על
הסלעים ומתפוגג לאיטו עד הגל הבא. מחשבותיו גלשו בכוח ויצאו
מראשו כמו מסיר רותח, מבעבע. קצף של מי מחשבות שחורות, המומות,
כועסות, אבודות. הוא הרגיש כאילו מוחו נשפך דרך האזניים והאף.
פיו התמלא בטעם של דם. הוא נשך את שפתיו חזק עוד יותר, כדי
למנוע ממוחו לברוח דרך פיו הפצוע. הוא בער באש. הוא היה חסר
אונים.
הוא התקרב אל הגלים העצומים שהתנפצו בעוצמה וכיסו אותו כל כמה
שניות במטרות מים שחורים, מלוחים, קרים. הוא ירד בסלע אחד לעבר
הים, והגל הצמיד אותו לסלע ולגבשושי החזזיות והצדפות. גל אחר
הרים אותו למעלה וחבט אותו אל האבן הגדולה, התמהה. הגל נסוג
ולקח אותו איתו. מחשבותיו הותרו.
הוא צף בים, ספק על המים, ספק תחתיהם, ספק נושם. המחשבות
התבהרו ככל שחשכו עיניו, וכשהפסיק לנשום הוא ידע.

הדיג שבא בבוקר עם חכותיו וסליו אל מקומו הקבוע שעל המזח, ראה
דמות של גבר מיטלטלת בין שני סלעים. גלי הים הרגועים ליטפו
בעדינות את הגוף המעונה, השבור, המעוות, כמו בובת סמרטוטים
רופסת. על הפנים ריצד אור ראשון של בוקר, משווה להם זוהר. לרגע
היה נדמה לדיג שראה זיק קטן של אור מבצבץ לו מבעד לשמורות
העיניים הנפוחות. כשהתקשר לכוחות ההצלה להזעיק עזרה, היה נדמה
לו שרמז קל של חיוך מתחיל להתפשט על פניו של הגבר.

הים נרגע לגמרי, ועל רקע סירנות המשטרה הרחוקות, נסוג למרחק
בטוח, מחכה.