לרוץ.
כאילו שום דבר אחר לא קורה מסביב.
בועה אוורירית מקיפה אותך בידיה המחוספסות.
שעות אתה רץ, והפוני שלך נדבק למצח,
והברכיים חלשות ורועדות לעיתים,
וכל הדחלילים שרוכנים קדימה, מרימים גבה ממי אתה בורח,
ובאיזה שקט נפשי אתה עושה זאת.
הם מקנאים.
אני יודעת שהריצה הזאת היא עוד אחת מהסיבות מדוע אתה טוב יותר
מכולם.

ואתה צודק.
אני הייתי מתה לרוץ ככה. להרים את הרגליים שלי באוויר
ולהתנתק
מהשכנים הזרים,
מטון קולה של אימי,
מהעבודה הסיזיפית והמיותרת שכל אחד היה יכול לבצע במקומי,

ומהדחלילים הרעים האלה שמנסים לפרק את הזרוע שלהם,
לזרוק אותה אליך, ולהפיל אותך בעודך רץ את המרחק המדויק,
בין פריים אחד לשני.

כל החיים אנחנו נעים ככה,
מתמונה אחת לשנייה.
אין את עצירת הביניים שדרכה משחילים את ההרגשה האמיתית שמחמיצה
כמו חלב על השיש, (שכחו לשים אותי במקרר ולקרר,
וכעת כל התוקף שלי פג, וכל הרגשות חמוצות ואינן שימושיות
יותר).

אני קצת מכרכרת סביבך.
נהיית משהו אפאטי ומרוחק. לא מחוברת לעצמי,
לא משתדלת להוכיח את עצמי מול עצמי, אתגר כל כך חשוב,
מהווה לא יותר מבדיחה עכשיו,
ואני צוחקת חזק עד שהשיניים שלי כבר דהויות ובמקום לובן יש שם
רק שן מוקפת ציפוי צחוק עלוב.

(אין לי שקט. אין לי אמצע).
אתמול חשבתי לעצמי,
כמה חבל שלא הלכתי לרוץ כמוך.
אני צריכה להוציא מעצמי כל כך הרבה שורשים רקובים שהתעלמתי מהם
במין שיטתיות מוזרה.

שורשים למשל:

תמונות מתרוצצות של אימא במטבח,
הריח של הפטוצ'יני מעורבב בריח של החורף,
הכביסה שהונחה להתייבש במרפסת וכעת רטובה לחלוטין,
והלילה שדרכו הדלתות שקופות ורגישות לקולות גניחה.

אני מתבגרת לתוך השדיים של אימי רק עכשיו,
כשאני צריכה ללכת לשלם חשבונות בדואר או שאני מענגת את הבחור
העייף שלצידי. ואין תחושה, ולו אחת,
שיודעת כאב מהו
יותר מתחושה של החמצת אימי,
והבדידות שמרכינה ראשה כשאני קוברת את הבגדים הרטובים בתוך
האדמה בחצר.

אני לא מרוצה מההתנהלות הכושלת שלנו.
כל הבית מלא עד אפס מקום חפצים מיותרים ומאובקים,
הרמקולים אינם מכוונים כהלכה,
ורעשי שלג לבן מופיעים ברקע
כל פעם שאני עולה על קצות האצבעות לכוון תחנה.
ימים שרביים, שבסופם מגיע הלילה שטעם החמסין עוד מלווה אותו
ואת כל ההתכווצויות המשונות שלוחצות בבטן אחרי שלקחת את
הכדור.
אני מתה כבר לנסוע מכאן.
העצים עומדים דום, והענפים מסתעפים לצדדים בהרמוניה אדירה
ועוצמתית. כל תנועה שלהם עמומה ככל שתהיה,
משפיעה לך על האוויר שחומק דרך קני הנשימה בשלווה או בדוחק,
והשכיבה פרקדן מניחה לדם לזרום לכל חלקי הראש ומשחררת לחצים
תוך כדי נשימה.
בינתיים אני בדירה הצפופה,
איפה שהיונים עפות להן בחוצפה מעבר לחלון ועושות שמות בכל
השכונה.
השכנים הזרים שלי מכינים ארוחות ערב גדולות ומשפחתיות בחצר
ביתם, ואני תמיד דואגת,
בדרכי את המדרגות מטה, להסתכל להם לתוך הצלחת,
לטעום קצת טעם משפחה.

מחר שבת. ויש נסיעה ארוכה לצפון המרוחק.
הג'יפ קופץ מעל החולות כמו מרבד מעופף.
האגזוז משמיע צפצופים כמו כלי נגינה ערבי- אסלי ,
והישיבה המגוחכת שלי לא נוחה.
אני מפשילה את השמלה למעלה כדי שלא תתקמט,
מקווה שנגיע מהר שיהיה אפשר להתקלח.
החצייה של המדבריות ממלאת את חלונות המכונית פיח חול,
וכמו כבשן שעוטף אותנו,
הכל נהיה צהוב ברגע ואני מתעטשת ומבקשת סליחה.
.
עכשיו אני כבר יכולה לראות אנשי חלל שמשתעבדים למערכת
ומחשבים במחברות החשבוניות שלהם את סדר גודל היום,
ואת פסי השיזוף כמעברי חצייה משונים שבעזרתם נותנים את הדעת,
עד איפה גברים זרים יכולים להסתכל לך על האזורים האינטימיים.
עכשיו אני קצת נהיית כמוהם.
לחוצה ופרקטית, במקום אוורירית ונינוחה.
ואולי אני צריכה להיות ככה,
והחיים הם רק להספיק כמה שיותר בזמן הקצר ביותר,
וכל העיכובים של המעבדה בה רוקחים שירה או מציתים את המבחנות
האדומות בעזרת הלשון הן לחינם.

(נבנה על הרעיון שבשביל לומר דבר כנה אחד - או שניים,
צריך לומר המון דברים,
רעים).