קופים. קופים מקפצים. למעלה, למטה,  למעלה, למטה. בלי מחשבה,
בלי ארגון, רק הבנה בסיסית כלשהי שככה הם יקבלו את מה שהם
רוצים. שככה יהיה טוב יותר. אז תנו לי לגלות לכם, קופים
נכבדים, זה לא מה שיתן לכם את מה שאתם רוצים. זה לא מה שיעשה
שיהיה טוב יותר.

כבר שנים זה מרגיש לי ככה. שנים. למעלה, למטה, למעלה, למטה.
הכל סתם. לחינם. אני לא רואה איך זה מקדם אותנו לשום מקום.
ניסינו את זה, עשינו את זה, זה לא פתר כלום. אולי הגיע הזמן
לחפש רעיון אחר. אני כבר לא מרגיש את השרירים ברגליים שלי. אני
כבר לא מרגיש.

זה הופך אותך לקשה כמו אבן, השיגרה הזאת. למעלה, למטה, למעלה,
למטה. זה מנוון אותך. אני רואה היום דברים שפעם היו גורמים
לרצות להקיא, והתגובה היחידה שזה מוציא ממני זה סיבוב קל של
הראש, כדי לא לראות. אני אדיש. אני לא יודע אם זאת קליפה ששמתי
על עצמי, חומות, או שזה משהו אחר לגמרי, איזה שינוי פנימי שאני
לא רוצה להודות שהוא באמת קרה. באמת שאני לא יודע.

לאבד את עצמך זה דבר נורא, לשקר לעצמך שזה לא קרה זה הרבה יותר
גרוע. לפחות צעד אחד קדימה כבר לקחתי.