[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניצן מוטיוק
/
המסע אל חיי

זה היה חורף בחודש דצמבר, הייתי בדרכי מחיפה להרצלייה ליומי
הראשון בעבודתי כמפיקה, קו פשוט ולא "מסובך" של רכבת ישראל.
הגעתי לתחנה, עברתי בדיקה ביטחונית, רכשתי כרטיס והמתנתי לרכבת
שהגיעה לתחנה באיחור של חמש דקות. הרכבת הייתה מלאה באנשים ולא
ניתן היה לעבור בין הקרונות כדי לצוד מקום פנוי. כך מצאתי את
עצמי יחד עם עשרות אנשים עומדת. בסדר, יש עומס ואני בחורה
צעירה, אז אני עומדת.  כ"אופטימית נצחית", במוחי עברו מחשבות
וסצנות נוראיות של מה שעלול לקרות במקרה של תאונה חלילה או
עצירה פתאומית, ומה עם אנשים מבוגרים שלא יכולים לעמוד שעתיים?
הרהוריי הופסקו בגלל עצירה פתאומית של הרכבת. עפתי לקדמת הקרון
ועליי נחתה אישה מבוגרת מלאה בעלת שיער שיבה. לא יכולתי שלא
לצרוח בגלל הכאבים החדים שחשתי בגב מעוצמת הנחיתה. האישה קמה
ואפילו לא שאלה לשלומי . בכריזה הודיעו כי אירעה תאונה. ירדתי
עם כל האנשים מהרכבת שעצרה באמצע שדה חרוש. ניסיתי ללכת לקדמת
הרכבת כדי להבין מה בדיוק קרה. כוחות חילוץ ומשטרה כבר הגיעו
למקום והיה מאוד קשה לראות משהו. אנשים הפיצו כי מדובר במשפחה
שהייתה ברכב, חלקם אמרו כי מדובר בבהמה שעברה בשדה. לא ידעתי
למי להאמין והחלטתי לבדוק בעצמי. מלווה בפחד ממה שאולי אני
עלולה לראות, התקרבתי באיטיות וראיתי רכב  פרטי מרוסק לגמרי,
ריק מנוסעים וגרר שהחל להזיזו מהמסילה. הבטתי לשמאלי וראיתי את
המראה המחריד בחיי: שלוש גופות מכוסות בניילון, מסביבן טיפות
דם. הסטתי את מבטי לימין וראיתי אמבולנס וניידות משטרה. ליד
אחת הניידות עמדה ילדה קטנה מכוסה בדם מחזיקה בדובי חום, היא
נראתה עצובה והסתכלה לכיוון הגופות. פסעתי חמישה צעדים אחורה,
הסתובבתי והתחלתי לרוץ בבהלה אל החלק האחורי של  הרכבת הרחק
מהמקום. כעסתי על עצמי שהרגשתי תחושת הקלה על כך שיצאתי בריאה
ושלמה. נזכרתי שאני אמורה להגיע ליומי הראשון בעבודה. למרות
שעברה כבר שעה, נראה כי הזמן עצר מלכת. במסלול השני הגיעה
הרכבת המחליפה, חשתי שהמשיח הגיע. האנשים הרבים שחיכו יחד איתי
נהרו לכיוון הרכבת בדחיפות קלות כמו ישראלים מצויים ולמרות
זאת, כשדלתות הרכבת נפתחו נרגעתי קצת, רציתי מאוד להמשיך הלאה
ולא להישאר במקום הזה. תמונת הגופות, הילדה הקטנה והרכב המרוסק
לא עזבו את מחשבותיי. לא ידעתי איך אוכל להמשיך ולנסוע לעבודה.
ניסיתי לשכנע את עצמי,  היום זה יום חשוב, תחילת המסע אל
החיים שעליהם חלמתי, אבל תמונת המוות האפילה על הכל. עליתי על
הרכבת, התיישבתי בכיסא הפנוי הראשון שראיתי וחיכיתי לרגע בו כל
הנוסעים יעלו על הרכבת ונתחיל לנוע. לידי התיישבה  האישה
מבוגרת שנפלה עלי קודם. " חבל, מסכנים, רצו להגיע בזמן,
חבל..." פנתה אלי. לא הגבתי. הרכבת החלה לנסוע, למרות קדרות
המצב חשתי הקלה שזה נגמר. גם עכשיו הרכבת הייתה דחוסה, אך היה
מן שקט מוזר, אנשים לא נדחפו, חלקם הסתכלו דרך החלונות, אולי
ייראו משהו חדש. בחוץ התחיל לרדת גשם כאילו השמיים ידעו...
"התחנה הבאה הרצלייה" הודיעו בכריזה. סוף סוף ירדתי מהרכבת.
הגשם הפסיק לרדת ומבין העננים צצה שמש חורפית. זה סימן טוב,
חשבתי לעצמי. היה לי מוזר שיכולתי לנתק את עצמי מהטרגדיה
שחוויתי. במדינה כמו שלנו רדופת הטרגדיות אולי כבר חוסנתי.    
        הגעתי לעבודה, הקפדתי להיכנס ברגל ימין למזל טוב,
הסתכלתי סביבי וחייכתי. מסע חיי הפרטי הגיע לתחנתו המרכזית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל הכלבים אותו
דבר!




מיצי


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/10 6:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניצן מוטיוק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה