לזכרו של מחמוד דרוויש

הוא נולד בתוך האש והמערבולת;
בגחלי הנכבה נצרף דמותו.
הוא חי את דיר-יאסין, רמלה-לוד ומסמיה;
בירעם ובאסה נחרטו בנפשו.

הוא שר את אדמת-פלסטין
בידי הציונים נחמסת;
הוא שר את שירתו של הפאלח הנשדד.
בכי-ילדים ונשים הסובלים מהדיכוי,
הוא השמיע;
קונן על האדמה שהאדון הלבן חמד.

הוא תיאר שוד אדמות וגזל;
עירק אל-מנשיה וביר-סבע שורר.
סבלות מגורשי מג'דל וקולוניה מילתו הביעה;
רגשות ההתנגדות לכובש עורר.

אך בעשור האחרון לחייו
הוא החל לסגת;
פתאום השלים עם הכיבוש הציוני.
הפך לאיש-חצר של ערפאת ואבו-מאזן;
ויתר על המאבק הרעיוני.

הוא החל את דרכו כקומוניסט ולוחם-צדק;
אך לאחרונה לנטייתו הבורגנית נכנע.
לארצו של דוד סם נסע לניתוח;
כל אידיאולוגיה בו אבדה.

אך עם זאת,
הוא יישאר גדול השירה הפלסטינית;
אדמת פלסטין הנאבקת
לעד תזכור את שמו.
הוא שייקספיר ומאייקובסקי של השירה המודרנית;
את דרכנו יאיר זיוו!