ובערב, בהתפוגג יהירות המנה השלישית
מן הכלימה הגיחה תוכחה:
בג'ונגל הזה אין חובה לקיים את הנמר
ולהתכחשות לצבי אין סיבה.

אורח, כנוסע בזמן צופה מן הצד
נזהר פן אטביע חותמי,
כמבקר בספארי מביט במירוץ נמר
ואיני חושב להציל את הצבי.

כך בדרכי אל בועת המלון
ישוב בבועת מכונית הצופרת את דרכה,
משייט בין מרכבות לוחמים
בנהר בו חוקי הג'ונגל גוברים על חוקי התנועה.

ובעת הפוגה - הפתעה,
עטוית אבק עוברת בין מרכבות הלוחמים,
אבק מכסה גם את התינוק שבזרועותיה
הבחנתי עת פתע ניצבה מול חלוני.

לבטח בהרף עין מיומנת הנה בזרותי תבחין,
בעילגות מראי, באי שייכותי,
תבחין ותפסע הלאה,
תותיר אותי צפון בבועתי.

אך מה לה כי תעצור ועל מקומה תעמוד?
כלום אין מבחינה היא בתלישותי?
ואני הזר נבוך ומבולבל
נטוע משותק ומרותק אל מושבי.

כלום אתערב בעולם לא לי?
את הכללים הבלתי כתובים אפר?
שמא על מבקר בספארי לאסוף אל חיקו
צבי נמלט ממלתעות נמר?

והנה קול מגרונה בוקע
ובחטף עובר את מרחק שנות האור שבין עולמותינו
מתפרץ לאוזני, את לבי דוקר
ומסלים עוד יותר את (הזיית?) מפגשנו.

והזמן עוצר מלכת  כמו נכבל בעבותות
והיקום כולו ממתין אז למוצא פי,
והיא כשועל בפתחה הצר של מחילת ארנבות
נועצת מבטה ואינה משה מעם חלוני.

והנהג איהו?
המגשר בין העולמות בוחר להתעלם מן המצב,
כמו די לו בחיי ה-'נמר-צבי'
ומבכר הוא להתרחק ממשוגת ה-'שועלה-ארנב'.

ואז לפתע ללא כל התראה זה נגמר
לוחמים שועטים הפיצו את אבק האדם אל האפילה
ואני נותרתי נכלם והמום
נושם אבק אחר בכבדות אך
לרווחה.


קיץ 2005