עמוד הפתיחה של מוזילה פיירפוקס עם גוגל מעולם לא היה לבן
יותר
היאהו מייל שלי מעולם לא היה ריק יותר
4:47 בבוקר
התעוררתי עכשיו, אחרי פחות משעתיים שינה
בחלום חטפו אותי טרוריסטים פלסטינים
הייתי עם עוד שניים,
הם כיסו לכולנו את הפנים במטפחות
החליטו החלטות בהיסטריה כל הזמן, ובדיבור מהיר, בצעקות
הושיבו אותנו בחדר,
ואז נכנס אחד מהם עם רובה,
למרות שהפנים שלי היו מכוסות, יכולתי לראות אותו
היה הרבה יאללה באוויר
הוא ירה בבחור הראשון, זה שכבר היה בשבי לפנינו
ואז הוא ירה בחבר שלי, אני לא יודע את שמו מהחלום
אבל הוא היה קרוב.
הצטערתי כשהוא ירה, הצטערתי על הרבה דברים בבת אחת, זאת, נדמה
לי, הגדרת המילה חרטה, בניגוד לצער, שהוא משהו קליל, צעיר
ולעיתים די עכשווי, כמו הצער של ראש הממשלה על זה ועל זה, על
המשפחות ועל הצ'קים, כמו הצער של הנשיא הקודם, שלא הודה בו
מעולם, אבל ניכר מפינות העיניים שלו, או שאולי זאת חרטה.
הצטערתי לשנייה אחת, על 1,000 שניות שבהן יכולתי להיות רך יותר
איתו. עם החבר שלי.
וכל זה נעלם מהר מאוד, ברגע שנשארתי רק אני, והרובה. שקט. זה
אותו השקט שחתולים שומעים, ובני אדם מייחלים אליו תמיד. שקט
שחור, כבד, כמו נוטלה על פרוסת לחם כפרי באיזה מקום רחוק
בצרפת, שאנחנו לא רואים לעולם, אבל בהחלט קיים.
שקט שהוא ניגון החיים בחסות המוות. הרובה מכוון אלי, זה ברור.
או שלא?  
אני שומע אותו מתקרב אלי. הם מדברים ביניהם. הריח שלו, יש לו
אח. לפי הריח, יש לו אח שהוא אוהב, ויש לו הורים. עם האבא הוא
לא כל כך מסתדר. האמא קצת יותר פשוטה מזה. הוא מכוון את הרובה
לראש שלי, עכשיו זה ברור. אני האחרון.
אני הולך למות.
לא רואה כלום, לא שומע, אבל הידיעה חדה כמו סיכה. ברורה
ומדוייקת, כמו הסידרה הבאה של המסכים שיוציאו, שכל עם ישראל
יראה איתם בטיפול עונה שלישית, ושאני לא אראה אף פעם.
אני מרגיש שאיכשהו אני הולך לצאת מזה, או שמא זאת התקווה
הצינית והפתטית שמרגיש כל אחד שניה לפני שהוא מת - שאולי יש
עוד סיכוי אחד, להנציח את עצמו, להמשיך את השטות שהוא בעולם
הזה, רק עוד טיפה!!!
אני מבין שאני עומד למות. האשליה העצמית הפכה לתבוסה. תחושת
תבוסה אדירה. ככה אני הולך למות?
הוא מוריד את הרובה, אני שומע.. מריץ אותי לחדר אחר. הוא מוריד
לי את כיסוי הראש. אני עומד מול פתח. מול החופש. אני מסתובב
אחורה, מפחד, והוא מסמן לי - יאללה רוץ. הם החליטו לשחרר אחד.
ואני - אחד. מתחיל ישר ללכת, חושב רק על החיים, רק על מגע
העולם, על הירוק, והצבעים האחרים שמתערבבים לי בקיבה עכשיו.
אני מתרחק כמה מטרים, ומבין - הם משחקים איתי. הוא הולך לירות
בי בגב. אבל אני אקפוץ הצידה בדיוק בשנייה ו... וארוץ, ואני
אברח. מסתכל אחורה, הוא מכוון עלי את הרובה פתאום, ואז מוריד
אותו. חוש הומור. מצחיק. בדיחת קרש אמנם, צפויה אמנם, אבל
כרגע, אני הקהל הטוב ביותר שיש. שימו אותי בהופעה של שלום
אסייג מדבר על פנסיה ואני אמות מצחוק, לפחות לא אהיה רחוק מזה.

אני רץ ומתרחק. מטפס על גבעה. אנשים עוברים אותי.. הם יודעים?
הם מבינים? הם לא יודעים על מי הם מסתכלים, אבל אני לא הולך
לספר להם, אני הולך להמשיך לרוץ ולטפס, עד שאגיע לביטחון, רחוק
מההוא עם האח והאמא, רחוק מהחברים שכבר לא יהיו חברים, רחוק
מהריח, מהקולות, והצבעים.
אני מתעורר בבהלה.
לקח לי איזה דקה להירגע. להבין שזה רק חלום, להבין למה הגוף
שלי פונה לכיוון הדלת, לצד המיטה, ואיפה אני נמצא בכלל? כולי
מזיע, מתנשף.
הדבר הראשון שאני חושב עליו, הוא שיש אנשים שנמצאים בסיטואציה
הזאת עכשיו. מה עם גלעד שליט? כל הציניות שהיתה לי לגבי המצב
הזה, לגבי למה אנשים מתגייסים בכלל, ומה כל הביטחוניסטיות
המוגזמת הזאת, וכל האחווה המזויפת הישראלית הזאת, לרגע אני
מבין, ואני מצטער. מאוד מצטער. אני מצטער אחי, שאתה שם, ואף
אחד לא עושה כלום בשביל לעזור לך.