ספוג בניחוחות של אהבה והשלמה על כך שעבר סוף שבוע נהדר והדגש
על עבר ופתאום ניצתת מחשבה שאולי לא עבר אולי נשאר כי מראות
וחזיונות חוזרים בתוך ראשי מדי כמה רגעים. למשל הארוחות
המפוארות. מעולם לא ידעתי שארוחה צמחונית יכולה להיות כל כך
עשירה בצבעים וטעמים, ואולי לא ראיתי או טעמתי עושר שכזה שבא
מתוך תחושת חופש פנימית מאז הודו והשווקים העשירים בכל טוב,
בתוך קומות מלאות בבדים ששוטפים את הגוף דרך העיניים ודרך
האצבעות כשנוגעים. בחנות הבדים/הבגדים ההיא החוויה הייתה
טוטאלית, העולם שבחוץ נעלם וכשאחד העובדים, על כוס קטנה של תה
ממותק ועוגיות קטנות חומות עגולות ופריכות הזכיר שהוא גר במרחק
כמה רחובות מן החנות, היה קשה לדמיין את זה. כאילו אין עולם
אחר מלבד החנות הזו על שלוש קומותיה, אולי רק עולם מיניאטורי
בו האנשים הופכים להיות גם כן קטנים, ומרגישים מעט, יחסית
לחנות הבדים הזו, בה כל החושים קולטים, בקלות, והכל עוצמתי,
איך זה בא בגלים, וזורק בכזו נעימות אל תוך עושר של צבעים
וטעמים. בחנות בדים בדלהי, בשוק תבלינים בג'איפור, בחדר האוכל
של אשראם במדבר, בשיטים, עם עוד אנשים, יפות ויפים. יושבים על
מזרונים דקים, חולמים, חושבים, מתקרבים, מנסים לגעת מתוך אהבה,
גם אני, גם דרך כתיבה. וגם אושו כאן, תמונה של אדם, זקן, או
איך להגיד זקן במילים אחרות, מנוסה. איש מנוסה עם חיוך גדול
בתמונה שמעל הדלת. הוא לא כאן בשביל להשגיח, גם הוא בא כי שמע
שנעים ונשאר. ונשאר זכרון, המון זכרונות, ועדיין נעים. |