כבר תקופה ארוכה איני מצליח לכתוב.
לעיתים אני מתפלא על עצמי, מה הסיפור?
לקחת דף ועט ליד, לשבת לבד קצת ולהתחיל לכתוב.
לעיתים אני מתרץ:
"אין לי זמן", אני אומר.
כאילו זמן הוא מין חפץ שלעיתים יש ולעיתים אין.
או שבוחר אני להגיד:
אני לא מספיק "לבד" כדי לכתוב, אנשים מסביבי כל הזמן.
כאילו לבד - זה עניין של מצב מספרי ולא של הרגשה.
ואיך אני נזכר, בכל פעם שמישהו אומר לי שקרא שיר שכתבתי או
נתקל בסיפור קצר שלי שפורסם, איך פעם באמת כתבתי.
יושב, רק אני, עצמי והמחברת (או המקלדת); והדף הלבן (או המסך
המרצד) מתמלא במילים שמספרות סיפור או רומזות על רגעים בחיים
שלי.
ועכשיו?
כלום... לא סיפור, לא שיר, אפילו לא משפט שמבזיק במוחי, ואני
שואל את עצמי האם פעם לא חוויתי מספיק את החיים ולכן היה לי
זמן לכתוב על החיים?
או האם עכשיו, בתקופה הזאת, אני כל כך "חי" עד שלא נותר לי זמן
לכתוב?
ומהשאלות האלה נולדות להן עוד שאלות, איך בכלל אני פוסק שכתיבה
אינה חלק מהחיים, ואם אינה חלק מהחיים אז מה היא? האם רק מצב
שבו אתה מסתכל על חייך, בוחן אותם דרך המחשבות והרגשות
שמנוקזים אל הדף ויוצר שיקוף שלא תשיג דרך מראה?
התשובות, רק הולכות ומתרחקות ממני ואני נזכר פתאום שאני אוהב
את זה ככה - שאין לי תשובות להכל, שלפעמים בחיים יש דברים לא
ברורים, דברים שפשוטים במורכבותם או מורכבים בפשטותם - כאלה הם
החיים.
דבר זה אינו מעלה בי צער, להפך - יצר הסקרנות התאב לדעת פוקח
עיניו, נעמד על רגליו, ומתחיל להלך לו אחוז ציפייה בגופי. מהלב
אל המח, ומין המח אל הלב.
בתחילה מציף, אחר כך מעלעל, מתרכז.
כי הוא יודע, כמו כל יצר סקרנות מנוסה וחכם, שהתשובות לשאלות
האמיתיות והחשובות באמת לא מסתתרות אי שם בחוץ, אלא נמצאות
בתוכנו,
בכל אחד ואחת מאיתנו.
ינואר 2008 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.