באותו ערב אני מנסה להתחבב על החברים של עידן באיזה מושב ליד
רעננה.
יש לו איזה חבר עם כינוי מצחיק שבטח הדביקו לו עוד בחטיבת
ביניים, עם חתיכת בית באמצע גן עדן ירוק ושקט. יותר מדי
סיגריות ופחות מדי גולדסטאר, אבל מה שבטוח הכיף על חשבונם.
חבר'ה נחמדים, הם עושים לי הרגשה שאני מכירה אותם שנים ושאנחנו
בעצם חלק מאותה חבורה רק מעצם העובדה שאני החוקית של עידן.
עידן מצידו מגיע מדי פעם, נותן לי איזה ליטוף על היד לפני שהוא
יוצא החוצה לעשן או מעסה את כתף שמאל שלי כשהוא הולך לשבת
במטבח על עוד איזו בירה קטנה עם עוד איזה אחד עם שם מטופש כזה
שהוא מכיר מגיל שנתיים.
באוטו בדרך אני שטופה לגמרי מבירה לא איכותית ומסריחה מסיגריות
שרק חיילים מעשנים.
המוזיקה מאוד מתאימה לרגע ועידן מחזיק לי את היד ביחד עם המוט
הילוכים של הפיאט המרקיבה שלו.
אין מאושרת ממני בסאגה הטיפשית הזאת של האהבה. אהבה של אנשים
צעירים שמפחדים לדבר עליה כדי לא להיתפס יותר מדי רציניים אחד
בעיני השני, למרות ששניהם מאוד רציניים זה לגבי זה. הטיפשות של
הצעירות היא הפחדים של הבגרות, אבל כנראה שאת זה חייבים ללמוד
רק אחרי שעוברים אותה.
כשנכנסנו למיטה היה לח בחוץ אבל מתחת לשמיכה היה קצת קר, והחום
של החיבוק חימם אותנו מספיק. לא זוכרת למה הפלאפון שלי היה על
רטט. שנינו קפצנו כי הרעש של הפלאפון ברצפה עשה רעש מעצבן
ומפחיד בשעה ארבע לפנות בוקר.
לא ראיתי את השם שעל הצג כי בהיתי בפנים של עידן באותו הרגע,
אבל הקול היה מאוד מוכר,
אחרי השקט הצורם כשעניתי לשיחה.
זו הייתה רינת, והיא הודיעה לי שנהרגת.



היה כל כך חם בלוויה שלך. כל כך חם. רתחתי מבפנים ומבחוץ והעור
שלי נהיה אדום כמו אחרי סטירה מצלצלת. הדמעות שלי שרפו כל כך
אבל לא הייתה שום דרך להיפטר מהן. כל כך הרבה זמן חיפשתי סיבות
לבכות סתם ככה בשביל עצמי אבל מעולם לא חשבתי שזה יחזור אליי
בעוצמה הזאת. סיבות כמוך לא מתות לי. פשוט לא מתות. לא הייתה
אפילו טיפה של רוח בשביל לנשום בין דמעה לדמעה ובין יללה
ליללה. לא ידעתי אפילו שאני מסוגלת לילל, שלא נדבר על לבכות
בקול. ממש עם קול, בלי נשיכת שפתיים. פשוט לבכות כמו ילדה קטנה
שלא מתביישת בחולשה שלה, להיות רגישה ופגיעה. כשיצאתי משם
החיבוק של עידן היה כל כך דביק, מזיע, וחם יותר מדי. לא יכולתי
לסבול את המגע שלו. גם הרבה זמן אחרי הלוויה שלך לא הייתי
מסוגלת שהוא יחזיק אותי. רציתי לבד, והייתי לבד. אפילו עכשיו -
אני עדיין לבד.



ברור שהלכתי לפסיכולוג. ברור שהוא אמר את הדברים שכולם אומרים.
ברור שאני ניסיתי להרגיש יותר טוב עם עצמי ולעכל את האובדן
ולהפסיק להאשים את עצמי בכל מיני מחשבות מטופשות על מדוע ואיך,
ואולי היה אפשר. אי אפשר כלום. אתה מתת וזהו. אתה מת כבר הרבה
זמן ואין לי שומדבר לעשות עם זה. אני אמשיך לבכות על המוות שלך
כל החיים וזה ברור לי. אני אמשיך לבכות עליך כל פעם שאתחיל
לבכות על משהו אחר. כשעידן התקשר לבדוק מה שלומי שבוע אחרי
הלוויה והייתי קרה ומנוכרת, בכיתי על מי שנהייתי פתאום והמשכתי
לבכות כי נזכרתי שאתה מת.
אמא שלי נכנסה לחדר באיזה יום ורבה איתי על כביסה או איזה שטות
שקשורה אליה, ומההאשמות שהטחתי בה בכיתי פתאום ורציתי להתקשר
אליך ואז זה הכה בי שוב. בכיתי על אמא שלי ואחר כך עליך ביחד
ובנפרד.
לפעמים כשרינת מתקשרת, אני מפחדת שהיא תגיד לי שאתה מת. אבל זה
כל כך דפוק כי היא כבר אמרה את זה ואף אחד עוד לא מת פעמיים.
כשהבנתי שעידן לא יחזור אליי בחיים כי המוות שלך מחק לגמרי את
הכל וניתק אותי ממנו, בכיתי. ובכיתי אחר כך כי פחדתי שבעצם אני
מאשימה אותך בזה. אני לא רציתי להאשים אבל את עידן באמת
אהבתי.

לפעמים אני יושבת עם עצמי או חותכת סלט במטבח ופתאום נדמה לי
שאני שומעת את הקול שלך. אני מסתובבת כדי לחפש אותך ושוב נזכרת
שאתה פשוט לא תבוא יותר. אני כועסת על עצמי כל כך, ויותר מזה
על המוח שלי שמשחק איתי כאלה משחקים מאמללים ונוראיים.

היה סיפור שרציתי לספר לך מזמן. הצלחתי להתאהב במישהו. הוא לא
אהב אותי חזרה אבל אני הייתי מאושרת עד הגג. חשבתי לעצמי שאם
היית שומע את הסיפור הזה היית שמח מאוד לראות אותי ככה. זה
מילא אותי בכזו תחושה טובה שלא היה אכפת לי מכלום. רציתי לספר
לך ששכבתי איתו על המיטה שלו בדירה שלו בגבעתיים וזה היה הדבר
הכי טוב שקרה לי בחיים. הייתי חתיכת דבר מאושר והיסטרי.
אחרי כמה זמן הבנתי שכנראה שזו פשוט אני, שלא מסובבת את הכפתור
הזה בלב שלו.
כאב לי מאוד, השתדלתי לא לבכות יותר מדי. אני תוהה אם בכיתי על
זה בכלל.
אולי לא היה לי אומץ להודות שאפשר להכאיב לי. והוא הכאיב, גם
אם הוא לא רצה.

חיפשתי את עצמי אצל כל מיני אנשים מאז ושוב תמיד מצאתי שאני לא
לוחצת נכון על הכפתורים שלהם. בסוף תמיד נלחץ הכפתור האדום
הקטן הזה שרשום עליו "סקס" ואחריו לוחצים מיד על הכפתור האדום
הגדול, שכולם יודעים ומבינים מה המשמעות שלו.
לחצתי על כל כך הרבה כפתורים אדומים שכבר התרגלתי לקולות של
הפיצוץ, אני כבר לא שומעת אותם יותר.

אני מתגעגעת אליך נורא. אני בוכה עליך הרבה. בכל פגיעה שאני
סופגת ובכל אכזבה שאני צוברת - אני ממשיכה לבכות אותה ביחד
איתך. אתה הסיבה להרבה דמעות. אני מפילה עליך כל כך הרבה
דברים, אני מקווה שאתה מסתדר עם זה כי אני באמת לא יודעת מה
אפשר לעשות.
אני לא מצליחה להודות בפני עצמי שיש בי כל כך הרבה כאב שצריך
לצאת החוצה, לא מצליחה להודות בעצמי שיש דברים שאני נעלבת מהם
כל כך בקלות שלא מצדיקים שום בכי.
אבל אולי למזלי אתה עדיין שוכב מתחת למצבה הקרה והמלוכלכת, וכל
עוד זה ככה תמיד יש לי סיבה טובה לבכות בלי שאף אחד ישאל אותי
שאלות. כל עוד האובדן שלך חי וקיים אני לעד אבכה וזה יהיה בסדר
מבחינת כולם. רק מבחינתי אני אדע שזו צביעות להפיל עליך את כל
הסיבות הטובות האלו.



אני לעולם לא אשכח את השיחה האחרונה שלנו, פנים מול פנים,
חודשיים לפני שנעלמת מהעולם.
זו הייתה על המיטה שלך ההיא מגבעתיים, ואני רציתי לספר לך המון
דברים.
היו לך הרבה סיבות טובות אז, המון סיבות. עזבת את עולמי כל כך
הרבה לפני. אני פשוט לא הסכמתי להודות. לא רציתי שיכאב לי
ועצרתי את הדמעות. עכשיו השארת לי סיבה טובה לבכות.
אני עדיין נורא מתגעגעת.