חלק א'

מיד כאשר הוא נכנס לדירה שלהם, הוא ידע שמשהו לא ממש בסדר;
ובעודו מתלבט ממה זה בדיוק נובע (חשוך מדי, נקי מדי, שקט מדי)
הוא הרגיש את עצמו מסתחרר ונופל, באפו ריח של סם הרדמה...  

...כשהתעורר, הדבר הראשון שהרגיש היה המזרן על גבו. מיד לאחר
מכן, כאילו כאב תלוי רק בזיכרון, הדם בראשו החל לפעום בצורה
מכאיבה.
כנראה מהנפילה, חשב, וניסה להושיט יד לעבר קדקודו השורף,
ובעודו מנסה פתאום גילה שהוא לא מסוגל - ידו נעצרה באמצע הדרך,
וכשהצליח לחזור סוף סוף לפוקוס, גילה שעל פרק כף ידו כרוך צעיף
משי שחור, קשור בחוזקה לפינת המיטה.
עדיין טיפה אפוף, שלח את ידו השנייה, וגילה שגם היא קשורה
בצעיף זהה לפינה השנייה.
איפה שהוא במוחו, פאניקה קטנה נדלקה לה. הוא ניסה להשתחרר בכל
כוחו, ולא הצליח - צעיף המשי אמנם היה נעים למגע, אך חזק באופן
מפתיע.
הוא התחיל להשתולל, וגילה שגם רגליו - כמובן, איך לא - קשורות
כל אחת לפינה אחרת של המיטה.
לבסוף החליט להפסיק וצנח מותש חזרה על המזרן.

"סיימנו?"
לחש פתאום קול מוכר ממש לידו.
הוא אמנם זיהה מיד את קולה של בת זוגתו, אבל הפתאומיות של הרעש
השקט הזה בדממה שנפלה על החדר אחרי כל ההמולה שהוא יצר, עדיין
הקפיץ את פעימות ליבו, והוא אפילו כמעט פלט צריחה קטנה.
"מה קורה פה, מותק?" הוא לחש, עדיין מתנשף ממאמץ ופאניקה.
"מותק?..."
בחושך הוא יכל לראות רק בעיני רוחו את הרמת הגבה המשועשעת, את
ההפתעה המעושה בפניה ואת החיוך המזלזל.
לפני שיכל להגיד מילה נוספת, היא קמה, ורק אז הוא ראה את
דמותה, מצטיירת באור הנר שהתחבא מאחורי המיטה. פיו נפער בתדהמה
- מעולם לא ראה אותה לובשת תלבושת סקסית מזו.

לאט לאט הוא הרים את מבטו, עיניו החמדניות נעות על קימוריה -
הדבר הראשון שנגלה לעיניו היה גומי שחור ומבריק שעטף בשלמות את
רגליה הארוכות, מבליט באופן חושני את נשיותה, מרים ברכות את
גבעותיה, מדגיש בחוצפה את פטמותיה הנוקשות, עולה אל צווארה
הברבורי, עובר אל ידיה ומסתיים בפרקי ידיה.
רק אחרי כמה שניות, הוא גילה את התוספת הסקסית - נוצות קטנות
ושחורות בשולי קרסוליה, פרקי ידיה, מותניה, וחזה נעו להן
בקלילות יחד איתה בחושניות איטית ומפתה. רק כאשר עיניו ננעצו
לבסוף בעיניה, נעלם החיוך הטורף מפיו. על פניה היא לבשה מסיכה
שחורה, אשר הבליטה באופן על-טבעי כמעט את עיניה התכולות,
ושוליה עוטרו בנוצות שחורות וארוכות.
חיוכה נעלם משפתיה האדומות כדם, והיא נעצה בו את מבטה החודר
במעין הבעה מוזרה שהוא לא הצליח לפענח.
מה שזה לא יהיה, הוא ידע מיד שזה לא דבר טוב.

"רק עכשיו, כאשר אתה חסר אונים, אתה מרשה לעצמך קצת נימוסים?"
שאלה אותו בלחש, רצינית וקשוחה כמו שופטת במשפט של אנס.
היא חיכתה, עוטפת אותו במבטה כאילו ציפתה שיתן לה סיבה, אבל
הוא הבין מנימת קולה שאבוי לו אם ייעז לנסות לענות על שאלה
רטורית שכזו. ולמרות זאת, הוא לא הצליח לעצור את עצמו.
"מה זאת אומ- מפמפמ???!!!"
מיד, מבלי לתת לו שנייה לנשום, היא קפצה עליו, חוסמת את פיו עם
צעיף משי שחור ורחב, ובזריזות מדהימה עטפה את ראשו, וקשרה קשר
קטן וחזק בעורפו.
לאחר מכן הזדקפה, מחייכת כמי שניצחה את הקרב הראשון ואז בניגוד
מוחלט שלחה את ידה לאט אל פניו, וסידרה את החסם החדש שזכה לעטר
את פניו. לרגע הוא נרתע ממנה, אך היא רק הורידה קצת את הצעיף
כדי שיוכל לנשום מהאף, ונראתה משועשעת מהפחד המופתע וה
(כנראה)לא מוצדק שהראה.

היא קמה, והחלה להתהלך לה באיטיות בחדר, מדברת כמו אל פרוטוקול
בלתי נראה.
"בעקבות מה שהיה אתמול, החלטתי לשנות כמה סדרי עולם במיטתנו"
מה היה אתמול? חשב במרץ. סקס מטורף, כרגיל, ומיד לאחריו חור
שחור של שינה עמוקה.
היא נעצה בו את מבטה, מחפשת תשובה בעיניו, וכנראה שהיא מצאה שם
משהו שמצא חן בעיניה, כי חיוכה הופיע שוב. "אתה חושב שהיית
משהו משהו, אה?" שאלה בחיוך נוטף לעג.
שיט.
"זו לא כזו חדשה מפתיעה, שאני אוהבת את הגוף שלך"
אמרה בקול מתחנחן, והחלה מעבירה את אצבעותיה על גופו "...את
הפנים המפוסלות שלך" אצבעותיה עטפו את סנטרו הקשיח, וירדו בצד
הצוואר אל כתפו, "...את השרירים המפותחים האלה" עטפה בקושי את
זרועו, "...את החזה המדהים הזה" טיילה לה בסבך השערות, כמעט
נוגעת בפטמותיו הכהות עם ציפורניה הארוכות.
הוא התנשף קלות לתוך הצעיף, כאשר חצי דגדגה את בטנו הקשיחה,
גורמת לקוביות שעליהן עבד כל כך קשה לבלוט עוד יותר. היא חייכה
על תגובתו, ואז בהפתעה, נעשתה רצינית פתאום, ותפסה את מטה המלך
שלו בחוזקה.
"אבל את זה אני לא אוהבת!" אמרה בחדות.
"אהמפפפמממם!" גנח-צרח לתוך הכיסוי השחור.
מיד, כאילו לא קרה דבר, עזבה אותו וחזרה להיות נינוחה ושקטה.
"שלא תבין אותי לא נכון, כמובן שלא אוכל להסתדר בלעדיו -
וויברטורים אף פעם לא עשו לי את זה כמוך"
הוא הרשה לעצמו רגע של גאווה גברית. "אבל אתה ח-י-י-ב ללמוד
להשתמש בו יותר טוב!" והוא גנח שוב כאשר את המילה :"ח-י-י-ב"
היא החליטה להדגיש עם טיול ארוך ואיטי של ציפורן ארוכה, אחת
ויחידה על עמוד התווך של יחסי המיטה שלהם. כמובן שכל הגאווה
הגברית שחש מיד צנחה לה לטמיון ואלמלא מגעה המגרה, גם גבריותו
הפועמת הייתה נחלשת ונחה לה חזרה על בטנו.

היא המשיכה כאילו לא קרה דבר, מטיילת לה בניחותא בחדר, אך
מספיק קרוב למיטה כדי שימשיך לראותה גם מנקודת מבטו המוגבלת
מאוד.
"לכן, החלטתי ללמד אותך - ואותו - לקח קטן. אתה תלמד, בעל
כורחך כמובן, להחזיק את רגע השיא כמה שיותר רחוק. כי אם לא..."

וכאן מבטה החודר נקב אותו אף יותר מנימת האיום הברורה שנבעה
מקולה: "אתה תצטער על זה!"
היא החזיקה אותו במבטה עוד שניותיים שנדמו כמו נצח, ולאחר מכן
חזרה לנימתה הקלילה "ועכשיו" אמרה "אני אשאיר אותך כאן לבד כדי
שתחשוב על זה קצת"

ואז היא עזבה אותו, נעלמת מתחום ראייתו ללא קול.
שניות ארוכות הוא נשאר דומם, מקשיב לקול נשימותיו הכבדות
באוזניו, ורק מחשבותיו , שהלכו ונעשו יותר ויותר כבדות
ושחורות, מארחות לו לחברה.

מה היא הולכת לעשות לו?

חלק ב'

הוא נותר לבד בחושך, קשור וחסר אונים, תוהה מה יעלה בגורלו.
היא הרי לא תפגע בו, נכון?
המון גברים לא יודעים איך להחזיק את עצמם, והיא הרי הודתה שאין
לו תחליף.  אז מה אם אתמול היה באמת מהיר יותר ממה שציפה.
והרי זה לא מפתיע שהוא נרדם כל כך מהר - זה היה יום ארוך,
והאקט עצמו היה די מתיש. זו לא סיבה לפגוע בו.. נכון?
או שאולי?
בעצם?
הוא החליט לעצור את רכבת המחשבות הזו, לפני שהפאניקה תשתלט
עליו כליל, והוא יתאבן מרוב פחד.

הוא התחיל לנשום נשימות ארוכות מאוד בשביל להרגיע את עצמו...
לנ-שווום...  לנ-שוףףף...  לנ-שוווםםם... לנ-שווווףףף...  
לנש - אההה! מה זה היה?
הוא קפץ קפיצה קטנה כאשר דבר מה נגע בקצה רגלו, מוציא אותו
מהטראנס המרגיע בלי קושי. נשימתו נעצרה בבת אחת, והוא מיד נעשה
מרוכז במה שנעשה לו.  
כמו לקום לתוך סיוט, הוא נמעך חזרה אל מסגרת חוסר האונים של
גופו, חושיו מחודדים כמו חיית טרף, אך נפשו צורחת על כך שאינה
מסוגלת לעשות דבר וחצי דבר בשביל למנוע את שהולך להתרחש לחציו
הגשמי.
ואז.  הוא הרגיש זאת שוב  
בלבול תפס אותו - מה זה היה?
הפעם, התחושה נשארה שם, מרומזת אך עקבית, משהו רך שמלטף את
בוהנו הימנית

ואז, זה ירד אל כף רגלו, ממשיך בסיבובים על כרית כף רגלו
הימנית, משהו פרוותי,  לא, עם יותר אוויר. שערות קלילות מלטפות
את כף רגלו, גורמות לה להתעוות ולקפץ במקומה...  רק כאשר
התחילו לטפס במעלה רגלו, הזרם שעבר בגופו קפץ גם אל ראשו, והוא
הבין מה זו - נוצה!?
הוא כמעט וצחק מהאבסורדיות שבמצב - הנה הוא, גבר גדול וחסון
שכזה, כמעט שנכנס לפאניקה מבת זוגתו מלאת הנקמה, וכל מה שקורה
לו זה...  נוצה?
למזלו, הוא לא היה רגיש לדגדוגים. הוא כבר שמע סיפורים על
אנשים שהיו מוכנים לקפוץ מראש בניין גבוה ורק שלא ידגדגו אותם,
והוא איפה שהוא תמיד ריחם עליהם.
מה כבר כל כך נורא בדגדוג? עליו זה בהחלט לא השפיע, ואם זה כל
מה שמתוכנן לו, הוא יוכל לספוג הכול, ואחרי שישתחרר הוא ילמד
אותה לקח!
הוא חייך לעצמו בהנאה סדיסטית - הוא ידע שהיא הרבה יותר רגישה
ממנו, אבל לרגע פתאום תהה מדוע החליטה דווקא על דרך שכזו?, היא
הרי יודעת שזה לא משפיע עליו כלל!

ובעודו גאה בעצמו על כושר עמידותו, וחושב לעצמו בהנאה על מה
שיעשה לה כשישתחרר, לפתע שם לב שהנוצה ממשיכה לה עוד למעלה...
ברכו קפצה לה ברפלקס כאשר השערות הקטנות החליטו לבקר מתחתיה,
ושוב הוא הרגיש את אותה הבושה שבחוסר האונים - למרות הכול, הוא
אינו מסוגל לשלוט לגמרי בגופו...  
ואז, ממש כשהנוצה מתחילה לטייל לה לאיטה על ירכו הפנימית, שמע
לידו קול לוחש: "שלא תעז לזוז!"
לרגע, הוא כמעט קפץ בבהלה, ואז גופו נזכר בבדי המשי הרכים
והחזקים שהחזיקו אותו, ומעבר לרתיעה קטנה לא קרה כלום...
והנוצה המשיכה להתקדם, והחלה כאילו מציירת את כלי הדם בירכו...
הוא התחיל להרגיש הרגשה מוזרה ונעימה בחלציו... לאט לאט, משוש
כל ידיו החל להתנופף לו בגאווה... אם רק גם הוא היה מסוגל
להרגיש כך, חשב, כשפניו בוערים מבושה.
כאילו כדי לאשר זאת, שמע צחוק חרישי לידו, ולאחריו לחישה,
שנאמרה צמוד לאוזנו: "רואים מי השולט בניכם... ואנחנו רק
התחלנו!" הוא שמע את החיוך בקולה, ולחישתה העבירה בו צמרמורת
שנמשכה מאוזנו, אל הגב התחתון, וכאילו התרכזה לה בשרביט שלו,
שכבר פעם ורקד כמו נחום תקום. נשימתו נעשתה כבדה יותר, והוא
גנח כשהנוצה החלה ללטף את אגוזי המלך שלו, מייחל שכבר הסוף
יגיע.

ושוב הצחוק הגיע, סמוך מאוד לאוזנו: "נראה לך באמת?" שאלה
בחיוך מלא תוכחה. אם הוא היה יכול לחשוב, בוודאי לא היה אומר
דבר מלבד "שיט", אבל כל מחשבתו נמצאה עם גופו, או ליתר דיוק,
בראשו האמיתי.
אבל, בניגוד מוחלט למילים המאכזבות, הוא הרגיש לפתע תוספת של
ציפורניים ארוכות וחדות, מטיילות להן על חזהו. הוא גנח ונשם
בכבדות כאשר חמש "שרטניות" קטנות החליטו שנחמד להן לטייל הלוך
ושוב על פטמותיו...  פעם קפצו להן לימין ופעם לשמאל, ותמיד
מתרכזות באזור הרגיש ביותר, שמשום מה היה גם הנגיש ביותר.
ושוב, קרוב מאוד לאוזנו, לחישתה צמררה אותו בעונג - "שלא תעיז,
אתה שומע? אוי ואבוי לך אם תגמור! אוי ואבויי לךךך!!!" היא
משכה את הברותיה, מודעת לחלוטין שממרחק כה זניח, למילים הללו
יש בדיוק את ההשפעה ההפוכה, והיא צחקה לה בילדותיות כאשר ענה
לה בגניחה חייתית, כאילו עדיין סירב להכיר בחוסר האונים שלו.

היא המשיכה לענות אותו, משתמשת בכל אוצר המילים המגרה שלה:
"אתה יודע מה יקרה אם תגמור? יש לך מושג קלוש מה יקרה אם הנוזל
החםםם והדביק שלך יעז ללכלךךךך את המיטה הזו? נראה אותך, גבר
גדול וחזק שלא מסוגל להשתחרר מרשת של משי!" וליקקה את תנוך
אוזנו בגיחה מהירה ושובבה, צוחקת לה צחוק ארסי.
"אתה יודע שאני מתחרמנת מזה בטירוף, נכון? אוי ואבוי לך אם
תעזזז להפסיק את זה! אם זה יגמררר, מה אני אעשה עם כריות האהבה
שלי?" והיא נענעה אותן בפניו באיטיות, משתדלת שיבחין בפטמותיה
הנוקשות, מבלי שיוכל להתקרב אפילו "ומה אעשה עם מפעל החיים
שלי? הוא רטוב כבררר לגמרררייי וצריך לנקות אותו..." היא
התמקמה מעל פניו, שמחה לראות את לשונו נשלחת כעבד נרצע אל שפתי
גן עדן, אך מיד זזה, מותירה רק את הריח המשכר של מיץ האהבה שלה
באפו, גורמת לו לגנוח בהכחשה, שומעת כבר את הדמעות שבקולו
החנוק.

הוא לא זכר דבר מהשעות הבאות שעברו על גופו. דבר מלבד צמרמורת
שאחזה בו כאשר מילים מגרות שכבר לא הבין רחשו שוב ושוב באוזנו,
זרמים קטנים של עונג שתפסו ללא רחם את פטמותיו, והגרוע מכל -
אותן שערות קטנות ואוויריות, שלא עזבו לרגע את הבננה ספליט שלו
- צובעות את הבננה כאילו הייתה גדר, ומלטפות את כדורי הגלידה
שלא יכלו לימס, למרות האש השורפת שאחזה בהם.
ואז לפתע, כאילו מתוך חלום, הרגיש בשוני מסוים.
החתולה שכרעה לידו גם הרגישה זאת, משום שמילותיה נעשו מאיימות
וחדות יותר, אך ההרגשה לא פסקה.
הוא כבר היה מיוזע כולו, המזרן כבר מזמן דבוק לישבנו וכתפיו,
אך למרות זאת, ההרגשה לא פסקה.  
התחושה החמימה מילאה את בטנו, וירדה לאט לאט אל אשכיו, ממלאת
אותם בעונג בל יתואר.  

הוא היה מודע רק במעורפל ללשונה שליטפה ברכות חמימה את פטמתו
השמאלית, לציפורניה שטיילו ומשכו בפטמתו הימנית, ולנוצה
המקוללת שעדיין לא זזה מכתר המלך הקטן. לאט לאט, התחושה החדשה
הלכה והתגברה, מוסיפה רובד של הנאה אלוהית שבחייו לא הרגיש.  
עוד קצת...  רק עוד טיפה!
רק עוד
קצת!!!
הוא התפרץ בשאגה שהרעידה את המיטה, מותח את כבלי המשי עד כדי
קריעה. חיית הג'ונגל הצליחה לברוח מכלאה, טועמת את האוויר
החופשי באקסטזה, נמתחת לה אל על וצורחת את אושרה אל השמיים.
אך כאילו הכלוב עדיין אחז בה, דבר לא נפסק.
הנוצה המשיכה בטיולה המענג, ולמרות הרעידות שאחזו בו הוא עדיין
הרגיש את חזהו עומד תחת המתקפה המשולבת.
וכמו בדז'ה וו, הוא פרץ שוב מהכלוב, בעוצמה רבה יותר, גרונו
ניחר מיובש, כמעט מתעלף ממאמץ.
כך כמה וכמה פעמים עברה החיה את מסלול היציאה לחופשי,
עד שלבסוף התמוטטה לה בתשישות גמורה על בטנו.

כאשר לבסוף פקח את עיניו, גילה כי הוא עדיין קשור, אך גופו
והמזרן כבר לא דביקים מזיעה, פיו לא חסום בצעיף מלא ריר, ובת
זוגתו מגישה לו כוס מים, עיניה המלאות אהבה כבר לא מוסתרות
מאחורי המסיכה. הוא שתה את כוס המים במלואה, כמעט ונחנק כאשר
זכרון היובש הנורא הולך ונמחק מפיו. ואז...  היא חייכה.
ומשהו בחיוכה הקפיא אותו.

"אמרתי לך שאם תגמור תתחרט על זה!" אמרה בקול ילדותי אך מאיים.
עיניו נפערו באימה בעודה מתקרבת אליו...

חלק ג'

כשפקח שוב את עיניו, תהה אם רק חלם חלום. יותר נכון, סיוט.
כשניסה לקום גילה כי הוא עדיין קשור לקצוות המיטה, ומיד הכול
חזר אליו, כמו פטיש 5 קילו על ראשו...  ובאוזנו התנגן המשפט
האחרון ששמע: "אמרתי לך שאם תגמור תצטער על זה!" הוא הצטמרר.
למה היא מתכוונת? איך הוא היה מסוגל בכלל שלא לגמור? הרי כל מה
שעשתה לו היה בבחינת דבר והיפוכו - הזהירה אותו מפני התוצאות,
זה נכון, אבל בד בבד כל הזמן לחצה על כל הכפתורים הנכונים, ללא
הרף...  
ורק אז הוא שם לב, שגם גופו וגם סביבתו היו נטולי ראיות למה
שקרה - חוץ מהכלי שלו, שנראה (והרגיש) כל כך פתטי, עד שפניו
האדימו. הסדין היה מגוהץ ונקי, ובמקום כתם הזיעה הענקי בגבו
קידם אותו מגע קל של בד חמים; בדי המשי הקטנים שהחזיקו את גופו
לקצוות המיטה עדיין היו שם, אך הפעם הם לא היו מלופפים עד כדי
כאב כתוצאה מקרב מתמשך, אלא מיושרים ונוחים למדי; פיסת הצעיף
השחור שעטפה את פיו, ושלאחר מספר דקות נעשתה סמרטוט מרוב ריר,
נעלמה; וגופו הרגיש קריר ורענן, כאילו עבר במכונה לשטיפת
מכוניות.
הוא כנראה התעלף, חשב בלי שמץ של הפתעה. שילוב קטלני כזה של
חוסר נוזלים ופעילות גופנית מאומצת עלול לגרום להתעלפויות - כל
מדריכת כושר חטובה בטייטס צמוד יודעת את זה! וזה כנראה היה
להרבה זמן, חשב - היא לקחה את הזמן בלהכין את השלב הבא! ושוב
צמרמורת חרשה את גופו.

ואז היא נכנסה לחדר - לא בשקט, כפי שבאה ההפתעה עם הנוצה, אלא
כרגיל, והוא הסב את ראשו, רואה אותה מחייכת. היא לבשה הפעם
בייבי דול שחור וסקסי, מבריק וחלק עם נוצות קטנות מעטרות את
שוליו.
וואו, חשב. כנראה שאני באמת סחוט אם זה לא משפיע עליי כמו בדרך
כלל, ורק כדי לאשר זאת הסתכל למטה וראה למבושתו את החייל הקטן
שלו מייבב בבושה.
"אווו, אל תדאג לו...  הוא ייעשה את העבודה!"
ראשו זינק אליה למשמע נימת האיום, אך על פניה נח רק חיוך
מסתורי. היא שיחקה עם משהו מאחורי גבה, ונראה היה כי היא אינה
מעוניינת כלל שיידע מה זה - אבל שיהיה בטוח שזה משהו!
היא פסעה אליו לאיטה, ואז כשהגיעה לידו שלחה את רגלה אל צידו
השני, מסובבת את גבה אליו, וישבה ברכות על בטנו, תוך כדי חיכוך
ישבנה המדהים על חזהו. היא התכופפה, מראה לו עולם מלא פלאות
מתחת לשולי שמלתה הקצרצרה,והוא פלט צרחה כשלפתע הרגיש מתכת קרה
כקרח באה במגע עם אגוזי המלך שלו.
הוא שמע את קולה החד, צרוב בבוז נוטף: "נו באמת, אל תהייה
ילדון!" היא שוב כרעה לעבר אותו מכשיר מוזר, בדקה משהו, ואז
לאט לאט הסתובבה וישבה עליו כשפניה אליו, רגל חמימה דבוקה אליו
מכל צד, ישבנה המדהים נוגע/לא-נוגע בקצה המוט שלו, שלפתע החליט
להתחיל להתעורר. הוא שם לב שהיא עשתה זאת כך שלא יראה דבר וחצי
דבר מהמתרחש דרומה לבטנו, אך לפתע לא היה אכפת לו, כי פתאום
שפתיה היו דבוקות אל פיו, ולשונה החמה פצחה בריקוד סלסה חושני
עם לשונו.
יותר מהכול באותו רגע, רצה לעטוף אותה חזק בחיבוק מוחץ, אך
כאשר ניסה, וחבלי המשי הדקים החזיקו את ידיו במקומן, הוא כמעט
ופרץ בבכי מרוב ייאוש.
באותו הרגע היא עזבה אותו, בוחנת את עיניו לבדוק אם הן שקופות,
וחייכה חיוך מלאכי.

מעולם לא חש את עצמו כה פגיע, ודמעה קטנה זלגה מזווית עינו אל
הסדין. הוא עצם את עיניו בחוזקה, רוצה רק לא להיות שם, אך
דמעותיו התייבשו מהר מכפי שציפה - ההפתעה שתפסה בו כאשר חש זרם
חלש בחלציו ייבשה אותן כהרף עין.
היא הפנטה אותו עם עיניה הכחולות כשאמרה ברצינות תהומית:
"עכשיו אתה תבין איך זה להיות כלי בידי היוצר". היא כרעה אל
קצה מיטה, שדיה מתנדנדים מעל עיניו, אך כשניסה להרים את ראשו
אליהם מיד התרוממה, והוא הבין שהיא רק לקחה משהו מהשידה שבראש
המיטה.
היא שלחה את ידיה מאחורי גבה לעבר מוט הרועים שלו, עיניה עדיין
נעולות בחיוך על שלו, והוא הרגיש כיצד היא תופסת אותו בחוזקה,
ומלבישה עליו שרוול דק ושומני. אלמלא הזרם המתכתי שאחז בו היא
לא הייתה מצליחה כלל, אבל בשילוב עם מגעה המטריף קרה הפלא -
נחום החליט שוב לקום. "אתה קיבלת את המתנה שלך" אמרה במתק
שפתיים, בניגוד מוחלט למבט הטורף בעיניה "עכשיו תורי!" והיא
השילה מעליה באטיות את שמלתה, גורמת לכריות האהבה שלה לקרון
מאושר על החופש המרענן, פטמותיה זקורות כמו כידונים.

אבל משהו כאן לא היה בסדר. הוא לא הרגיש מגורה כלל! היה זה
כאילו זקפתו הייתה משוללת עצבים, מוט מתכת שכלל לא הרגיש, והוא
הספיק לתהות על כך למשך שנייה וחצי בדיוק, עד שגלשה לה לאחור,
ותבעה אותו לעצמה.
מחילתה הרטובה עטפה אותו, תחילה לאט, כאילו פחד ההרפתקן הנודד
מפני החושך הפתאומי שבמערה, אך לאחר שהגיע אל סופה, החלה
להתרומם לאט לאט, מושכת את הצמרמורת שאחזה בה כל עוד היא
יכולה.
הוא לא אהב את זה. הוא לא אהב את זה בכלל. הוא היה אמור לאהוב
את זה. הוא היה אמור להרגיש תאווה. הוא היה אמור להרגיש שיתוף.
אך במקום זאת הרגיש בדיוק כפי שאמרה - כלי. היא השתמשה בו
לעונג שלה, והוא לא יכל לעשות דבר מלבד לצפות מהצד, משולל
תענוגות פיזיים. הייאוש וחוסר האונים תפסו אותו באחיזת חנק,
והוא הרגיש שוב איך דמעות ממלאות את גרונו.
היא הייתה בעולם משלה, כלל לא מודעת לגיהינום הנפשי בו הוא
נמצא. היא גנחה וצעקה, ואם היה פוקח את עיניו היה רואה אותה
מלטפת בטירוף את חזה, חופרת בשערות ראשה ונושכת את שפתיה עד
זוב דם כמעט.
אך הוא לא רצה להיות מודע לזה. הוא עצם את עיניו בחוזקה,
הדמעות נלחצות מבין החריצים, וסובב את ראשו שוב ושוב לצידי
הסדין, מנסה לכסות את אוזניו מגניחות העונג הנוראיות שבקעו
מפיה.

לבסוף, הרגיש איך גלי האקסטזה שלה עוטפים אותה ברעידות עזות,
והיא התמוטטה עליו, נושפת בכבדות מתוך סבך שערותיה המבולגנות
על כתפיו ופניו. הזרם המתועב בחלציו פסק, והוא הרגיש איך שניהם
מרחפים להם יחד לתוך חלום עמוק.
מתוך הערפל שהלך וכיסה את מוחו, שמע מלאך קורא אליו מהצד השני:
"אני אוהבת אותך "
ליבו התמלא שוב, חיוך נח על שפתיו, והוא עצם את עיניו, צונח
ברצון אל תהומות השכחה יחד עם בת זוגתו העוטפת אותו ברכות.

שבוע לאחר מכן...  

איזה יופי, הוא שוב הכין לי ארוחת בוקר בדיוק כמו שאני אוהבת,
חשבה. היא בדיוק עמדה לקפץ לה בשמחה חזרה לחדר, כשמשהו מזווית
עינה תפס את תשומת ליבה.
היא ניגשה אל המקרר, בוחנת בסקרנות את המעטפה הוורודה שלא
הייתה שם קודם. היא פתחה אותה, מעיפה לתוך אפה ריח מדהים של
יסמין - הריח האהוב עליה - והוציאה מתוכה פיסת נייר מהודרת.
דבר מה קליל צנח מהמעטפה בעודה פותחת את פיסת הנייר, ובעודה
מתכופפת להרימו, המילים על הדף תפסו אותה.

"אני אוהב אותך. רוצה לשחק?"

וכשהרימה את הדבר שצנח לו על רגלה, לא יכלה שלא לחייך באושר.
היא כבר נעשתה רטובה רק מלחשוב על המשחק שישחקו מאוחר יותר.
וכך חזרה לה לחדרם המשותף, מרחפת על ענני הפנטזיה, מסובבת בין
שתי אצבעותיה את הנוצה הוורודה...