ועכשיו נשבעתי לשתוק. הפעם לא להרוס. נתת לי עוד הזדמנות, ויש
לי כל כך הרבה דברים להגיד לך.
אני רוצה לצעוק לך שאני אוהבת אותך. לספר לך איך אני חולמת
להיות מהזוגות האלה שנשארים ביחד במשך ארבע שנים, ואז ההמשך די
ברור. עוברים לגור ביחד, בית, ילדים.
כן, זה לא בדיוק בתכנונים שלי, ללדת. אבל אני כל כך רוצה להגיד
לך שאם הייתי יולדת, אז הייתי יולדת את הילדים שלך. כל פעם
מתאפקת לא להתקשר, לא להגזים, לא למהר.
אבל האמת נראית קצת אחרת. האמת היא שכשאני מתהלכת בבית אני כבר
מציירת לעצמי אותנו ביחד. אמא שלך התחילה לדבר איתי על חתונה,
ולא יכולתי להפסיק לדמיין. וכן, לא מצליחה להרחיק את המחשבות
שלי, למרות שאמרתי לך שנקח את זה לאט, שלא נאיץ בדברים, ניתן
להם לקרות מעצמם.
ובכל זאת מענה את עצמי כל פעם מחדש. כאילו מחכה לשנייה בה תהיה
בקצב שלי כדי להגיד את כל הדברים האלה בקול רם בלי שתבהל, אולי
שתשמח ביחד איתי.
בשדה התעופה עמדתי וצפיתי באמא עולה על המטוס, ודמיינתי אותנו
בונציה, סתם ככה. ובזמן שהראש שלי מתפוצץ והסבלנות מתפקעת, הלב
מאיץ דופק. אולי לא הכל כמו שהייתי רוצה? אולי אני מפספסת
משהו? אולי הזדמנות שנייה היא לא לתמיד? אולי אתה תקום בוקר
אחד ותחליט שזה לא בשבילך ואני אשאר לבד, עומדת רק עם התמונות
שלי, נותרת מאחור בידיים ריקות?
אבל עד אז, בינתיים, נשבעתי לשתוק.