הוא קורא לך,
אני לא פותח.
בלב עוד דר אורח.
בדד, אדום, פורח.
מבעבע, מתעתע,
בקוציו פוצע -
זה הפרח.

יום שישי לפני שקיעה,
הטחתי באותו פסנתר.
את כל מה שהיה בפנים
כלוא, לא יכולתי יותר.

למרות שאת רצית עוד קצת,
תמיד עוד טיפ-טיפין,
ואני לוויתי בריבית,
מכל מי שהסכים.

האצבעות שלי המטיילות על הקלידים,
מזכירות לי בלי לרצות,
מגע אחד של אלוהים,
אשר היית לי את ימים רבים.

כמו ברד, מכה את הפסנתר,
איך הצלחת לקחת את כולי,
במין ליטוף אחד תמים,
מדוע התחזית לאלוהים?

ומדוע האמנתי, למרות הרמזים?
למרות ספקות ולחשים,
שיכולתי לשמוע בלילה, במיטה,
כיצד לחשת במין הסכם אפל,
שבו קשרת נפשך בלוציפר,
אחיו של אלוהים.