ליונה וולך


לא אשכח חיוכך הםומק לקראתי
את האי הירוק את הצלם את הצל
והיית חיש שלכת ושיקוי ודממה
כמו מטפחת ברזל וגמגום של חיוך.

והרבה עשב- ים כבר עלה מקולך
והגל לא שתק מאלפי משבריו
ואני חול זוכר את עקבי נעלייך
בין ענן וסופה ואורות וצללים.

לא אשכח כי היית סערה ותפילה
בין כלאים ושערים בין מבוי ובין דווי
לא אשכח את יופייך אשר שב לעפר
כי היית המצפון המחריד של הזמן.

וכבר מת צערך ונפשו נעזב
אגאלך מקברך כמו פקעת עפר
ואגניב לך חיים בין שבילים ובין אפר
כי בראשך יד הנחתי כמו פיוס של שתיקה
אותיות וכנפיים ושיקוי של שירה.

את חופים עדי-עד מהלמות הגעגוע
את דממה לבנה לבושה באדום
כי שמעתי קולך בין שתיקות מגדלייך
והבנתי מהר כי עפר נדודייך.

כי לילך חיש לבש מסכות ושברים
והינך כבר חלום וסערת אגדות
עוד אשיק בך צופים ועלי כותרות
בין אנקת חרוזייך והמיית לשונך.

עוד אבכה כי נפגוש בגמגום של חיוך
את הצליל את הרוח ומבט התמוז
את שלהבת חיות אדומת הגוונים
כי עלייך הנחתי שיבולי מיתריי
והלכתי עם שחר בין אדוות ערפילייך
לחפש את גופך בגמגום של חיוך.