כבר בהתחלה ידענו שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן.
ידענו שזה לא יהיה לנצח.
אבל אהבנו. אהבנו באמת.
למרות המכשולים, למרות המריבות, למרות האכזבות.
היינו נהדרים יחד, היינו מאושרים.
כל מי שעבר לידנו, תמיד חייך,
כל מי שטייל אתנו, תמיד ראה אותנו מחובקים ומתלטפים.
כולם רצו לנגוע ולהרגיש, אבל שמרת את עצמך רק לי.
עברו השנים.
היית לצדי בזמנים קשים ובזמנים טובים.
גם כשכבר נמאס ולא רציתי לראות אותך,
היית שם. בלי כעס. בלי אג'נדה משלך.
היית שם. וחיכית.
אבל אז יום אחד זה הגיע. הסוף. הסוף הידוע מראש.
ביום שבת נפרדתי ממך.
מבט אחרון, ליטוף אחרון, חיבוק אחרון. דמעה.
היה עצוב, אבל הייתה גם סוג של הקלה.
ביום ראשון הגיע הווטרינר והרדים אותך. לעד.
זורו.
האיש במסכה. |
