הטלפון מצלצל. שיצלצל. היא אומרת. רוצה להעלים את המכשיר
הארור. להשתיק אותו. להטביע אותו. שישתוק כבר. הוא מוציא את
ידו מידה ומתרומם. הוא כבר עונה. פניו מרצינים. קולו מצטרד.
כן, הוא אומר ולוקח דף ועט ורושם. נקודת איסוף. שעה. היא עדיין
קפואה. יודעת שהגיע הזמן. הוא מנתק. מתי? היא שואלת. בחצות.
הוא עונה. בקושי מצליחה להרים עצמה מן הספה. הולכת אל חדר
השינה. היא עולה על הכיסא ומורידה תרמיל ישן. מתחילה למלא
אותו. גופיות. תחתונים. גרביים. מדים בצבע זית. היא מקרבת אותם
לאפה. ריח של אבק מדברי. של זיעה. של סיגריות. ריח של חייל.
היא טומנת את ראשה בתוכם. מסניפה את הריח. מנסה לזכור אותו.
לימים שאחרי. לימים שבהם תתגעגע. היא לא שמה לב לזמן. יד רכה
מלטפת את שיערה. היא מרימה את ראשה. אסור לה לבכות. זה לא יכול
להיות זיכרון אחרון. הוא מחבק אותה. הריח שלו נקי, ריח של אחרי
מקלחת. אל תלך, היא מתחננת בלי קול. היא יודעת שהוא יילך. היא
קוראת לו והוא מתייצב. הארץ הארורה הזו. יהיה בסדר, לוחש אל
אוזנה. היא אפילו לא מגחכת. הוא לוקח מידה את המדים, אבל היא
לא נותנת לו. גוררת אותו למעשה של אהבה. על המיטה הגדולה היא
מרגישה אותו. צמודה אליו. ידיו החמות מחבקות את גופה. הלמות
ליבו מתמזגות בתקתוק השעון. מחוג השניות מסתובב. שניה. עוד
שניה. עוד שניה. ודקה עוברת. ועוד דקה. ועוד אחת. היא מרגישה
את שפתיו על מצחה. הוא נע. והיא רוצה לשבור את השעון. הוא נכנס
לתוך המכנס. היא קמה ומושיטה לו חגורה. חזהו עדיין חשוף. היא
משתוקקת לגעת בשיער השחור. והוא מרוכז בחגורה. היא נשענת על
ידיה ומביטה. הוא מעביר את עיניו קדימה מחפש גופייה. עיניו
פוגשות את עיניה. הוא מחייך אך אין נחמה בחיוכו. היא אוגרת
אותו בזיכרון. הוא כבר לבוש. איפה הדיסקית? הוא שואל. היא
מושכת בכתפיה. לא יודעת, היא אומרת. היא דווקא כן יודעת. אבל
היא משהה את הזמן. נותנת לו לעבור עד שהיא מוציאה אותה מן
המגירה. היא עומדת מולו, מגיעה לו עד לכתפיים בלבד. הוא מוריד
ראש והיא מניחה אותה על צווארו. אוחזת בה רגע נוסף. שם. מספר
אישי. למנצח שיר מזמור, מתנגן שיר הלכת בראשה. אבל מי מנצח?
ושוב הריח. היא שואפת אוויר לריאותיה ונושפת. הוא מתכופף אל
התרמיל ומחטט בו. בודק את תכולתו. חסר משהו? היא שואלת. הוא
מניד בראשו לשלילה. נזוז? כל הדרך לאוטו היא מתפללת שלא יניע.
שיתקע. שההסעה תגיע לנקודה ותיסע בלעדיו. האוטו מניע. הוא נוהג
ביד יציבה. האם הוא יודע לאן הוא נוסע? המכונית נוסעת. אטומה
לרגש ההולך וגואה בה. אטומה לתפילותיה מגיעה המכונית אל היעד.
עשרות בחורים במדי זית מחכים. הוא מציע לה לחזור. היא מתעקשת
להישאר. הם ממתינים. עוד ועוד בחורים מצטרפים. האוטובוסים
מגיעים. דלתות נפתחות, תיקים נזרקים. גם התרמיל שלו. לאט לאט
נעלמים הבחורים בתוך האוטובוסים ואיים צבעוניים של נשות העורף
מתפזרים בערפל הלילה. היא נאחזת בו. מביטה בו בפעם האחרונה.
יודעת שהיא שולחת אותו אליה. אל זו שתיקח אותו אליה. להלחם
עליה. למות עליה. להיטמן באדמתה. האוטובוס נוסע.
היא חוזרת לבית הנם. שריקת הקומקום קורעת את הדממה וקוראת לה
לבוא. יושבת מול הטלוויזיה הכבויה ספל הקפה בידה אחת והטלפון
בשנייה.
עכשיו נותר רק לחכות.

נכתב לסדנה הפ"ט: סיפור סופני