רוח מדבר מלטפת.
גרגר חול נכנס לי לעין.
שמש צורבת
ומן צהוב שאף פעם לא נעלם,
לא בלילה, ולא בחורף.
מחנק קל,
אובך של יום שישי
אחר הצהריים.
צופה אל החולות,
מסכלת רגליים.
רק חסרה הבירה
ולרוץ למים.

סיגריה ועוד, ועוד אחת.
נשענת על הקיר
ושוב לא נרדמת.
כל החלונות פתוחים
כל הווילונות אדומים
והעשן מתמוסס
לאט
עושה צורות
ונכנס לי לעיניים.

לא חושבת על בית,
לא חושבת על העתיד,
לא נזכרת
או לפחות מנסה.
כבר עדיף לא לחלום
מאשר לקום בקפיצה
בדפיקות לב של
מאתיים פעימות בשנייה.

אני פוחדת לחשוב שאני ריקה.
אבל זה פשוט
מרגיש ככה.
אז אני פועלת על פי התחושה -
מרוקנת את עצמי לאט
מכל רגש מוכר.
וכבר אמרו לי מתישהו:
"מה שווים החיים
אם את לא מרגישה?"
כנראה שלא יותר מדי,
הרי הכל פה זמני.
אבל הנה אני פה,
נאבקת בעצמי.
מנסה לשמור על שפיות -
ולא ממש מצליחה.
בוחרת מלים בקפידה
כדי לתאר כל תחושה שעוד נשארה
בי.

מחזיקה עט בין האצבעות,
נותנת למוח שלי לפלוט
כל מיני שטויות.

כל כך שקט פה עכשיו.
עדיין מזכיר יום שישי
אחר הצהריים.
השמש עדיין תקועה בשמיים -
יורקת אור לוהט,
מתעתע.
ורוחות עוד מפזרות גרגרים
לכל כיוון.
מבעד לווילון המוסט
חודרת קרן אור
ומשחקת עם העשן שלי.
אפשר לחשוב
שהעולם עצר לרגע.
אבל אני כבר יודעת שתגיע מכה
שתעיר אותי מהאפתיות.
עכשיו אני רק מחכה
שלא תתפוס אותי לא מוכנה.
מתכננת כל שלב
בנסיקה הארוכה.