איזה חושך פה,
מתחת לשמיכה, אני
נוזלת ונספגת
בין המצעים.
משהו
שואב אותי
לאנשהו.
אני מתמוססת-
מתפרקת לחלקים,
קטנים,
בלתי נראים.
מטיילת בכל מקום,
ולא נמצאת אף פעם.

הלוואי שהיה לאן לברוח.
ובטח יש איזו דרך
לנתק את החושים.
לא רוצה לראות אנשים מאוכזבים,
ולא רוצה לשמוע טענות מאחרים.
לא רוצה לגעת בקצה ולהבהל.
לא רוצה להריח את הכישלון,
ולא רוצה לטעום מהפחד.

כמה מנותקת
וכמה אגואיסטית
אפשר להיות.
כמה מרוכזת בעצמי
וחיה בהזיות.
כמה דיכאונית
וכמה שחקנית בתאטרון ההדחקה.
עוד דמות פאטתית
בקרקס החיים.