מהו סודו הגדול של הים שאלו רבים?
כנראה שאף אחד מגדולי אנשי הים לא ידע לענות על שאלה זו בין אם
הוא קפטן אונייה בכיר או אפילו דייג חובב.

חבוש בכובע טמבל ולבוש סרבל דייג היה נמצא כל יום בסירתו
הקטנה. בעודי יוצא ממספרתי הממוקמת במרינה הייתי פוגש את האדם
אשר היה מתרגש מהים כל פעם מחדש בכל מישוריו: בצבעיו, בגליו,
בדגיו ואף בתנודות מימיו למול הרוח.

עיניו הירוקות בהקו ואף אישוניו הפכו לצורת גלים מרוב אהבתו
העזה לים. רק כאשר סיפר לי אריה את סיפורו,הבנתי עד כמה כוחו
של הזמן לשנות את האדם, אך לא את תדמיתו.

אריה אומנם נכנס לעשור חייו השישי אך בתוכו הסתתר ילד טבע שידע
באמת מהי פשטות. "אני מאוכזב מהמצב במדינתנו", אמר לי אריה תוך
כדי ניקוי הדגים מליל הדיג האחרון. "אנשים איבדו את כבודם
וכבוד הטבע. אפשר לאהוב את הים ולא לאהוב את החוף, אך אי אפשר
לאהוב את החוף מבלי לאהוב את הים".

"למה בדיוק אתה מתכוון"? שאלתי בתמימות.
אריה הביט בי במבט רציני ואמר: "נאור, אנשים התחברו לחומר
ושכחו את הטבע ומן הראוי שיכבדו את הטבע בכדי שיהיה להם חומר.
הפסדנו במשחק החיים לחומריות" אמר בכאב. "השחיתות במדינה גוברת
בכל יום, פעם אנשים שאפו להתקדם ביושר אך כיום התחלפה דרך זו
בדרך העורמה המפותלת, לכן לא יכולתי לשאת זאת ועברתי לגור
בסירתי הקטנה".

אחרי שתיקה מלווה במחשבה מהוססת הוסיף בקול דרוך כאשר עיניו
מביטות באופק "לעולם לא אשכח את הרגע בו גרמו לי לפשוט את מדיי
. אני זוכר עוד את מפקדי הצבא הבכירים כיום, בדרגות זוטר, שכן
אנוכי הייתי מפקד על אחד מבסיסי חיל הים עד לשנת 1989 בו אילצו
אותי לסיים את תפקידי.

האינתיפאדה הייתה בשיאה בכל איזור עזה וכן נאלצנו להוציא פעולת
שייטת שתנטרל את אותם גורמים עוינים המבריחים אמצעי לחימה דרך
סירות דייגים. באישון לילה יצאה פעולת שייטת למשימת
השתלטות מורכבת על אחת מספינות הדייג שני קילומטרים מנמל עזה.
אני יצאתי עם הכוח המבצעי
וכאשר השתלטנו על ספינה לא מצאנו דבר למעט אקדח וחמישה גלונים
של נפט.

שתיקה שררה בקרב הלוחמים כנראה שהמודיעין היה מוטעה אך המפקדים
הבכירים שישבו בקריה טענו שיתכן והאמל"ח נזרק מבעוד מועד, וכי
על מנת להסיר ספק זה יש לפוצץ את הספינה.

"לא יתכן שנזהם את הים ונפוצץ לריק מפאת אגו צבאי את הספינה,
אמרתי בשיחת קשר עם אלוף חיל הים".

"אריה אל תמכור את עצמך בזול ותמשיך בשרשרת הפיקוד" ענה מפקד
חיל הים שלצידו יושב סגן הרמטכ"ל.
"כאמור לא ביצעתי את פקודה זו והחזרתי את הכוח בבטחה עם לקיחת
אנשי הספינה. המחיר היה כבד, עבורי בכל אופן שכן הודחתי
מתפקידי והורדתי בדרגה, חבריי הטובים בצבא אמרו לי אריה לפעמים
צדק זה רק כוכב, והעצים שלא מתכופפים ברוח נשברים".


למרות האירוע אני שמח שדגלתי בכבוד הים ולא באגו המדיניות ,
לפני 18 שנה היו מטאטאים
את הלכלוך מתחת לשטיח. אפילו אשתי המנוחה התעקשה שאבקש להודות
בטעות במשפטי ולא אקרא
תיגר על פקודת המפקדים הבכירים. כשתגיע לפסגה תגלה כי גם שם יש
עשבים שוטים.

אשתי נפטרה לאחר כשנתיים ממחלה ומאז עברתי לים. לגור בפשטות,
בעולם בו הטוהר והטבע הם מנת חלקי.

נאור ידידי אני מאחל לך לעולם לא להגיע לפסגה כי משם הדרך רק
למטה, תמיד תהיה ישר עם הבריות
ועם עצמך".


פעם בשבוע הייתי מבקר את אריה בסירתו וביחד שותים קפה ומשיחים
על מהות החיים, עד שלפני
כשבוע ראיתי ניידות משטרה רבות ואנשי חיל הים ברחבי המרינה,
"מה קרה"? שאלתי את אחד מבעלי היאכטות.

"סירתו של אריה הדייג התנגשה בלילה בספינת דבור של חיל הים
וכרגע מתחקרים את האירוע".

"מה קרה לאריה" ? שאלתי בצעקה.
"מצטער אחי הוא נהרג". דמעותיי לא הצליחו להסיר מזיכרוני את
האדם האציל עם העיניים הירוקות האיש שאהב את הים את הפשטות ואת
הצדק , האיש שקרא לשלושת בנותיו גל, אדווה וחופית ,מרוב אהבתו
לים. האיש שנטש מזמן את האגו וכשפשט את מדיו כלל לא בוש ונכלם
האיש שכבוד ויוקרה היו עבורו מילים בלקסיקון ישן.

האיש שכרך סביבו סיכונים בחייו אך מצא את מותו בתאונה במקום
שאותו אהב עם ספינת חיל הים
שהייתה חלק מעברו.

השארת אחריך כל כך הרבה גלים של תובנות וחכמה. וכשם שאהבה
אמיתית היא ללא תנאים כך הייתה אהבתך לים. במקום בו הטבע שטף
כל חומריות מעליו, כך חיית את חייך באושר ושמחה .

למדתי ממך כל כך הרבה ואף נחקק בזיכרוני משפט שאמרת לי:
"ספינות בטוחות יותר בנמל אך לא לשם כך הם נבנו".

אריה היקר הטבע והצדק לא שוכחים אותך ואני איתם.

הנהר החזק ביותר עשוי מיליוני טיפות קטנות, וכן הוא יאבד את
כוחו אם יתפצל לאפיקי מים רבים.