ירד גשם.
תמיד יורד גשם בסיפורים שלו, חוץ מזה האחרון, אבל בדרך כלל זה
נועד לתאר מצב רוח. לא הפעם. הפעם הוא היה דווקא מאוד מאושר.
אבל באמת ירד גשם.
הרוח שלה נכנסה בו, והוא ניצל את ההזדמנות כדי לקחת את הבגדים
שהוציא מהמכונה ולתלות אותם בחוץ, על הקרוסלה של החבלים שעמדה,
חלודה לחלוטין, במרכז החצר.
הוא היה נמוך, החבלים גבוהים. כשהרים את ראשו כדי להדק אטב
פלסטיק ורוד אל החולצה הצהובה, ליטפו הטיפות את פניו, זלגו
מעיניו ונשטפו על שפתיו הסדוקות. גשם זלעפות ממש, ואיש לא נראה
ברחוב. מרחוק, מעולם אחר אי שם מעבר לכביש, נראה חלון מואר
בקומה השנייה. צלליתה של אישה ניבטה עומדת בו, לא זזה ולא זעה.
הוא בלע בשקיקה את הטיפות שחדרו לחיכו, מחה את המים מעיניו
והמשיך במלאכתו.
"מה הוא עושה שם?"- תהתה בינה לבין עצמה - " מה ההיגיון?"
היא הייתה באמצע התואר בהנדסה שלה, בסוף מערכת היחסים שלה עם
החבר-עשרה שבגד בה כבר שנתיים, בתחילת החיים. יפה. מוכשרת.
חשבה שהיא חכמה, אבל כשאת מגלה אחרי שנתיים שהחברה הכי טובה
שלך ובעלך לעתיד.. שום תמימות, נאיביות או סנוור של נערה
מאוהבת לא יתרצו - היא הייתה טיפשה, ילדה מגודלת בעולם של
מבוגרים, עליזה בארץ הפלאות לפני ההצצה מאחורי הראי.
המבול המשיך לרדת. הוא היכה על גג הרעפים ועל חלון הזכוכית
שמוקם בדיוק מעל מיטתה לפני שנים, כשהייתה ילדה ועוד התרגשה
מלצפות בכוכבים. היא נזכרה איך, לפני שנים, הגיע אביה בצהרי
יום קיצי ושרבי במיוחד בלוית פועל מקומט ומרופט, שהיה לפחות בן
מאה וביחד הם שברו חור בגג, התקינו מסגרת אלומיניום אחרי
שסיתתו מלבן מדויק לפי מידות שאבא לקח, ואחר כך  התקינו את
החלון השקוף הנהדר הזה, שבכל פעם שרצתה יכלה לפתוח ולתת לרוח
הערב ולכוכבים ליפול לה על הפנים כששכבה במיטתה.
עכשיו הוא היה מכוסה בפוסטר ענק של תמונה מרחוב באמסטרדם.
שחור-לבן אומנותית כזאת. לפני המון זמן, כשהיא ושלומי שכבו
במיטה, הוא שאל אותה אם אי אפשר לכבות את החלון הזה אף פעם.
היא הייתה מופתעת. "העננים האלה - הם עושים לי דיכאון"
" למה?, היא מחתה", תראה כמה הם יפים, איך שהשמש חודרת ביניהם
בקרן אור, איך הם זזים באיטיות..."
"אני לא אוהב את זה. מרגיש כאילו מישהו מסתכל עלי כל הזמן."
שלומי היה מסורתי. אם זה היה קשור לעניין או לא - היא אף פעם
לא העזה לשאול. אבל אפילו היא, שלא האמינה בכלום ואפילו אכלה
פעם חזיר סתם ככה, בשביל לנסות - הרגישה שאלוהים מסתכל עליה
מבעד לחלון ההוא. וזה לא הפריע לה בכלל. גם כשעשו אהבה מתחת
לחלון כשעוד הפוסטר לא כיסה אותו זה רק עשה לה עוד יותר נעים
שהוא שם, קורץ לה מהאפלה שממעל. אבל לשלומי זה הפריע, ויום
למחרת השיחה הזו, הם הלכו ביחד ל"הפנינג" ובחרו פוסטר ששניהם
החליטו שהם אוהבים, למרות שבעצם רק שלומי אהב אותו והיא בכלל
חשבה שהוא ממש מדכא ומה הרעיון לשים תצלום של רחוב על התקרה
כשזה כל מה שרואים משאר החלונות בכל מקרה, ועוד בשחור לבן. אבל
היא רצתה שהוא ירגיש טוב ואמרה שזה יפה והם קנו אותו והדביקו
אותו יחד, ואפילו שכבו כי שלומי התעקש לחגוג את המאורע.
היא המשיכה להביט בחלון - לא זה שבגג, המכוסה, השני, שפונה
לרחוב. ולהתבונן בגבר ההוא, העירום למחצה, תולה את בגדיו באמצע
המבול.
"מה הוא עושה?", היא המשיכה לשאול את עצמה, קפואה ומהופנטת,
עוקבת אחרי כל תנועה שלו.

הגבר כבר סיים חצי גיגית. המים החלו להישפך מתעלת המרזב
שמעליו, נחתו היישר אל הגיגית והחלו להציף אותה. את השמיכה כבר
היה ממש קשה להרים מרוב שהייתה כולה ספוגה במים. במאמץ רב עלה
בידו להשליך חצי אחד שלה אל צידו השני של החבל, ובנשימות
עמוקות של אחרי מאמץ גחן אל מתלי הכביסה והתרומם אל החבל כדי
לחזק את השמיכה במספר אטבים. הוא הידק אחד לקצה השמאלי, את
השני למרכז ועמד להדק את הגדול מביניהם לקצה הימני כשהבחין
שהוא אוחז בידו סיכה לשיער. ורודה עם שיניים אדומות. במרכז
מלמעלה היה עיטור פלסטיק צהוב בצורת עניבת פפיון. הוא היה קצת
יותר גדול מהאטבים העבים האלה שהשתמשת בהם בשביל הדברים הכבדים
כמו המעילים והנעליים - כששמו אותן בכביסה. המהדק שיער היה
שייך לצ'וצ'. איך הוא הגיע לכאן?, הוא תהה. הוא התחבט לרגע ואז
משך בכתפיו והידק בעזרתו את השמיכה. בכל מקרה  אין לו מספיק
אטבים.
צ'וצ' עזבה אותו לפני כמה חודשים. היא הבטיחה שלעולם לא תעזוב
אותו. הם אפילו עשו ברית - החליפו טבעות, כתבו נדרים ובעצם עשו
הכל חוץ מחופה ואולם אירועים. היא הייתה האישה שלו, והוא
התכוון לאהוב אותה לנצח.
הם לא שכבו. לא כי הם לא רצו - היא רצתה, מאוד. וגם הוא. אבל
הוא כל כך אהב אותה, שרצה לדחות את זה עוד קצת. רק קצת. לפחות
עד שיידעו שהכל בסדר, יש אוקי מההורים וכסף לחתונה ולדירה
ועבודה כדי לממן את כל העניין הזה של להקים בית ומשפחה ולחיות
ביחד ובכלל. הוא היה מאוד מחושב. מישהו היה צריך להיות. היא
הייתה כל היום מרחפת לה בענני האידיאות שלה, לומדת פילוסופיה
ראשי ולוקחת קורסי ערב ברייקי ויוגה ודיקור סיני ועוד כל מיני
שטויות שלידה הוא קרא להם: 'עניינים שלך', משתדל לא להישמע
ציני, כדי שלא תיעלב לו בטעות.
הוא כבר התקבל לתואר במשפטים - הכל התחיל לו מאוחר מאוד, כי
הוא היה הרבה זמן בקבע. כמעט סרן במודיעין בחיל האוויר. פרש
ממש חודשיים-שלושה לפני הקידום שלו. "אני לא מתכוונת להתחתן עם
איש צבא!"- היא הודיעה נחרצות יום אחד, קרוב, כל כך קרוב
לקידום הנכסף.
"אבל אני איש צבא! ואת אוהבת אותי! כמו שאני עכשיו! אף פעם לא
הכרת אותי אחרת!", הוא טען מנגד.
"אתה לא איש צבא ולא רמטכ"ל. אתה צ'וצ'י שלי ואני לא רוצה פשוט
לשבת בצד ולראות איך אתה זורק את כל מה שהוא באמת אתה ולובש את
התחפושת הקרה והעניינית הזאת שמלבישים אותך שמה".
היא הייתה אדומה עם מבט כועס בעיניים. תמיד הייתה כך כשהייתה
נסערת. ולפחות חצי מהזמן היא הייתה נסערת בגלל דבר זה או אחר.
זה מה שהוא אהב בה. את החיות הזו, האש.את היכולת לעשות דברים
בלי שום הגיון מאחוריהם סתם, כי מתחשק. את כל מה שלו לא היה או
שמזמן כבר איבד. הוא ניסה טון פייסני: " צ'וצ'. אני טוב במה
שאני עושה. טוב לי שם. אני..."
"ד י!"- היא צעקה. הוא נרתע והשתתק. הא הבחינה בשינוי שבפניו
ומיד התרככה ואמרה בטון עדין ושקט, כשהיא מלטפת בידה את לחיו:
"תראה, צ'וצ'י. אני אוהבת אותך מאוד. ונכון, נדלקתי עליך
כשהיית במדים ונשק ובפוזת המפקד הקשוח שלך מול החיילים בהרצאה
ב 'יד ושם'. אבל התאהבתי בגבר אחר. זה שבנים, מאחורי המסיכה.
זה שמעולם לא התגייס והוא רק מחכה שתוציא אותו החוצה ותציג
אותו לכל העולם. הוא רוצה שתהיה גאה בו, שתפסיק כבר לחיות
בפחד". היא פסקה מדיבורה, התקרבה אליו עד שעיניה היו מול
עיניו, שפתיה נוגעות-לא-נוגעות בשפתיו. "אני לא רוצה לחיות
בפחד. שלי או שלך."
הוא לא הבין, אבל המבט בעיניה היה כל כך רציני שהוא היה חייב
לאמץ אותה אליו בחיבוק חזק, למשש את שיערה הרך ולשאוף את
ניחוחו אל נחיריו בעיניים עצומות, כאילו יש בפעולה הזו כדי
להרגיע אותה ולהבהיר שהכל בסדר. הוא חש שהיא על סף שבירה, שזה
כמעט חיים ומוות עבורה, ולמרות שלא הבין, החליט שיעשה זאת.
אחרי הכל, היא הצילה את חייו.

היא יצאה החוצה, אל הגשם. הכל היה חשוך כמעט לחלוטין. השעה
הייתה שעת דמדומים אבל פנסי הרחוב טרם נדלקו והכל היה עמום
ואפל. היא נאבקה במטריה שסירבה להיפתח. אף פעם לא זכרה לפתוח
אותה בבית. מכונית שחורה עברה במהירות ברחוב והתיזה עליה
שלולית שלימה. היא נרתעה לאחור בקפיצה, פישקה את ידיה לצידי
גופה והרכינה את ראשה אל בגדיה. הם היו רטובים לחלוטין. היא
השאירה את המטריה שנשמטה מידה על המדרכה, והחלה לצעוד אל עבר
החצר עם הגבר המוזר. הקור חדר לעצמותיה. שיניה נקשו. ומשום מה
זה עשה לה טוב. לראשונה מאז שהוא עזב, היא הרגישה חמימות
בפנים. כאילו כל הכעס שבתוכה הופך לים של תקווה, של התרגשות.
שבוע. כבר שבוע היא מנסה להבין למה, בעצם? למה הוא עשה את זה?
ולמה לא עזב? זה הטריד אותה אפילו יותר מעצם העניין. מהבגידה.
כמה שניסתה, היא פשוט לא הצליחה להכניס רציונליזציה לסיפור.
היא תחקרה אותו. את החברה. את כל מי שהכיר את הפרטים. אף אחד
לא נתן הסבר הגיוני. הכל היה כל כך סתמי ואקראי ומטופש, כל כך
מטופש עד שהיא, עם כל ההיגיון הבריא שלה, תעודת הבגרות המעולה
ותעודת ההצטיינות מקורס מפקדות והמחמאות מכל עבר וספרי
הפסיכולוגיה שקראה בלי סוף והאוטוטו תואר בהנדסת מחשבים -
בטכניון! - עם כל אלה, היא הרגישה פשוט מטומטמת. הוא אוהב
אותה, הוא אמר. היא יותר יפה מהחברה. יותר נמשך אליה. נהנה
יותר איתה. שום דבר, שום מחשבה, רגש, נתון - לא הסתדר במשוואה.
 
היא הרחיבה את צעדיה ופסעה בבטחה על האספלט המוצף, נעליה
מתבוססות במים. אבל לה כבר לא אכפת. היא מגיעה אל הגדר, פותחת
את שער הברזל  הנמוך ונכנסת לחצר. הוא עומד כשגבו אליה, עדיין
לא מבחין בה.

בהתחלה חשב לסיים את העניין. כלומר, היא פשוט נעלמה. פשוט כך.
איך זה ייתכן? כל כך הרבה חיים היו בה ופתאום סתם כך...
כשהשתחרר- " בשעה טובה", היא הייתה אומרת - נכנס לדיכאון עמוק.
היה יושב בבית וצופה בטלוויזיה כל היום, או ישן עד מאוחר. וגם
כשהיה יוצא סוף סוף ומשחק טניס עם חבר, לרוב היה מפסיד,
מתעצבן, מקלל קצת ולא משחק עוד עד ששכחה תחושת  העלבון של
תבוסתו האחרונה. הוא קבר את עצמו בבית ולא רצה לצאת לשום מקום.
היא הייתה בתקופה לחוצה שלה, בדיוק בתקופת בחינות ולא יכלה
להיות איתו כמו שרצה, אבל השתדלה תמיד לקפוץ אחרי העבודה או
לפני השיעור, אפילו לזמן קצר, כדי לעודד, להרקיד, לזרוק אותו
החוצה לחברים- הכל, רק שלא יירקב כך בבית.אבל זה לא עזר.
אז היא הציעה לו לכתוב.
והוא כתב. מה כבר היה לו לעשות בכל מקרה? בצבא זה כל מה שעשה -
סיכומים, הערכות מודיעיניות, מצגות מקצועיות, הרצאות לאנשי צבא
זרים שהגיעו לביקור דיפלומטי מחו"ל. הוא כתב המון. עשרות, אם
לא מאות -אלפי דפים במהלך שנות שירותו, והוא לא הוריד מעצמו
שום מטלות שכרכו עבודת ניירת בצידן גם כשהיה בדרגה גבוהה מספיק
כדי להוריד אותן אל פקודיו. העריצו אותו בשל כך. אמרו שהוא
פועל מעל ומעבר ונותן מעצמו הרבה מעל המתבקש.
אבל האמת היא שהוא אהב לכתוב.
בהתחלה, יצאו לו קטעים מגובבים של דעות, זיכרונות רגשניים על
סף בכייניים ובעיקר זבל. הוא לא ויתר והמשיך עד שפתאום החלו
להיפלט אל הדף הסיפורים.
הסיפור הראשון היה על ילד קטן בשכונת מצוקה שאבא שלו נוקשה
איתו ומכריח אותו ללמוד טוב כדי שיצליח בחיים. הוא היה כתוב
רע, אבל הוא התאהב בילד וכתב עליו עוד סיפור - על איך הוא
מתגבר על המכשולים ומצליח בלימודים ובחיים ומוצא אישה טובה
ומתחתן ו...
צ'וצ' הייתה מאושרת. היא קראה את הסיפורים בשקיקה, דחק בו
להמשיך ולכתוב, גם אם הראש ריק. אבל הראש לא היה ריק לרגע,
והוא כתב וכתב עד שהיה נרדם על השולחן בחדרו. משהו נפתח בו,
איזה צוהר שלא ידע על קיומו, ויום אחד הוא כתב שוב על ילד.
הרבה זמן לא כתב על ילדים - מאז התנופה של הסיפורים הראשונים,
אבל הילד הזה היה שונה. הוא נולד מוצלח. כ ל כך מוצלח שאף אחד
לא דרש ממנו כלום. גם לא ציפו ממנו לכלום, כי היה ברור שיצליח
בכל מה שיעשה. וגם לא אמרו מילה טובה, מאותה סיבה ממש. הוא גדל
והצליח. היה טייס בצבא. אח"כ היה מנכ"ל בחברת היי-טק. היו לו
אישה יפה וילדים מתוקים. הכל היה לו טוב, לילד. ויום אחד הוא
קם בבוקר, נכנס למשרד ותקע לעצמו כדור בראש. כשסיים לכתוב את
הסיפור, ביד רועדת, הוא קרא שוב את הפסקה האחרונה, חזר לכותרת
וכתב: ' ריצ'ארד קורי' ופתאום, בלי שום אזהרה, החל למרר בבכי.

צ'וצ' קמה מהרעש - היא הייתה ישנה אצלו מאז שהשתחרר, כשהגיעה
מוקדם מהעבודה או הלימודים. " מה קרה?"- היא שאלה בדאגה. הוא
נצמד אל חזה וחיבק אותה בחוזקה. " תבטיחי לי שלא תעזבי אותי!"
- הוא לחש כשנרגע מבכיו.
"אני אוהבת אותך. אני אף פעם לא אעזוב אותך!", היא לחשה אליו
וליטפה את ראשו.
" הצלת אותי, צ'וצ'. ממש הצלת אותי", הוא אמר. היא היסתה אותו
וניסתה להרגיעו מסערת רגשותיו.
" תודה", הוא לחש.

הוא התבונן בטיפות הנושרות אל האדמה, כמו זכוכיות קטנות
ונוצצות, מתנפצות אל העולם. הוא נזכר. הכל קרה כל כך מהר.שיחת
טלפון סתמית. " תגיע מהר". בית חולים. הוא מחכה על הספסל בחדר
המתנה. הרופאים מתלחשים. זאבת. יומיים-שלושה לכל היותר. הוא לא
מעכל. הוא לא מסכים. מבקש ממנה להילחם. בשבילו. בשבילה.
בשבילם. לוקחת את ידו בידה. מחייכת. " תשמור על האור שלי
בתוכך", היא דורשת. הוא לא מוכן להקשיב. מלטפת. הוא בוכה. היא
מחייכת. לוויה. כשהיא יורדת לתוך הבור, עולה לו חיוך לא רצוני
על הפנים. הוא נבהל ורץ הביתה. גשם לא יורד. השמש מחייכת
והעצים ירוקים מתמיד. נדמה שהעולם מתעקש להיות שמח היום, דווקא
היום כשהיא, כשהוא, שמח?
הוא נעצר ומביט בשמיים. כחולים ויפים. ענני נוצה משייטים להם
כמו אז, כששכבו יחד על הדשא בזיכרון יעקוב בחופשה שלקח וניסו
לדמיין צורות של חיות ותנוחות סקס. היא מצאה את החיות, הוא את
התנוחות. היא מרפקה אותו ואמרה לו שהוא סתם ממציא והוא ענה: "
ואת?"
ומאז זה רודף אותו, האושר הזה. האור שבא מבפנים. הוא לא מצליח
להיפטר ממנו. נכבה לו המוח פתאום ומשהו אחר השתחרר שם והשתלט
על כולו.

"אה... סליחה", קול נשי הקפיץ אותו ממחשבותיו. הוא הסתובב
בבהלה וראה את הבחורה היפה מהבית ממול עומדת מולו, נוטפת מים
ונבוכה.
הם עמדו זה מול זו בשתיקה מספר רגעים.
"רציתי רק... לדעת מה אתה עושה?"
הוא התבונן בפניה. "יפים", חשב לעצמו. " אבל איזה עיניים
עצובות יש לה!" ואז ניצוץ של זיכרון - "אני מכיר את העיניים
האלה מאיפה שהוא..."
"אני תולה כביסה" - הוא ענה בטון רציני, בלי שמץ של סרקזם.
"אה...", היא המהמה, כאילו זה הסביר הכל.
הטפטוף כמעט ופסק. העננים התפזרו מעט וניתן היה להבחין פה ושם
בכוכב או שניים קורצים אליה מהאפילה.
"אפשר לעזור?",  היא שאלה.
הוא חייך חיוך רחב, תולה בה את עיניו, והושיט לה זוג מכנסיים
רטובות. היא החזירה לו חיוך פגיע, נטלה את הבגד מידיו, ופנתה
לרגע אל החבל, ומיד נפנתה אליו שוב.
"אתה יודע...", החלה בטון שואל והפסיקה, חוששת ממש שיש לה
לומר
"אני יודע" - הוא ענה לה ברוך, במבט מלטף.
היא חייכה חיוך קטן, אמיתי והשפילה את עיניה. הגשם פסק. הם פנו
אל החבל והמשיכו לתלות את הכביסה הרטובה לאור הירח.