בין שקט לבין החלום,
בין עצב לבין גיהנום,
אני זוכרת שיש מקום.
בין מים שקטים למבול,
בין שמש זמנית לטיול,
אני זוכרת שיש מקום.
בו תמיד אהיה לבד.
בו תמיד אהיה לבד.
בו תמיד אהיה לבד.

לבד.

בין מה שכנה לבין מה שחלף,
בין האביב שעכשיו, לבין הסתיו,
בין הזמן שנשחק לבין עכשיו,
אני זוכרת שיש מקום.
וכשאגיע אליו ואגע בו,
הוא כבר לא אהיה קיים.
ואולי רק שם יכול היה להיות לי טוב באמת,
אולי רק שם,
ימים יגידו...
מה זה בעצם משנה בכלל,
תגידו.
כשתסגרו את הדלת
ותצאו מתוך חדרי ליבי,
אני אשאר שם לנצח לבד

רק שלי.