לפעמים אני תופס את עצמי במחשבה של: "הנה, עכשיו טוב, אבל עוד
כמה זמן התקופה הזו תסתיים ואני אסתכל עליה במבט לאחור, וכל מה
שיישאר לי ממנה זה רק הזיכרון של כמה טוב היה לי".
זאת הרגשה שנמצאת מעבר לזמן ומעבר לחיים עצמם.
ואז, לאחר שמסתיימת התקופה, אני באמת מסתכל אחורה וחושב בדיוק
את מה שחשבתי שאחשוב כשהרהרתי בזה לפני-כן,
ואני מבין,
שכל מה שנשאר מהתקופה ההיא זה רק הזיכרון שלה.

ואיכשהו תמיד, הזיכרון נראה אפילו יפה יותר ממה שדמיינת,
וזה תמיד מוזר שלעולם בעבר היינו כל-כך תמימים,
וזה כל-כך מפליא שתמיד בעבר הייתה תקופה כל-כך נפלאה,
ותמיד ולעולם לא ידענו אז מה שאנחנו יודעים היום
ואם היינו יודעים אז, כמה שונים היו פני הדברים.
ולעולם כשאני תופס את עצמי ברגע כזה של אותה המחשבה -
וזה קורה תמיד -
מייד מגיעה מחשבה אחת נוספת אחריה - והיא תמיד אותה אחת:
"האם טוב לי עכשיו או שמא רק הייתי מאושר פעם?"