לסבא יש נוצות עצובות,
עוד מהימים בהיידלברג, יש לו נוצות
מרהיבות-אירופאיות-גאוותניות
שתפסו תאוצה בין הדקלים בקיבוץ,
הופכות לפרושות על פני הדשא ובריכות הנוי
ובית הקברות.
בחצי ירח של שבת אני עומדת ליד חדר אוכל
בחצאית ושרוולון, מיובשת, מבקשת.
אולי עוד אפרוש כנפיים יום אחד מעל
בריכות הדגים, הלול, בית הכנסת, שדות הגזר.
ירשתי את הנוצות של סבא, אתה יודע,
בעלי גאוות הברזל, העקשנות,
היופי שלא קשור לכאן בכלל, לקיבוץ באמצע כל
היובש הזה.
עכשיו אני עוזבת את ארצות החום
אל מדף הקפואים בסופר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.