לאף אחד לא אכפת ממך כשאתה לא מחייך.                
כי אם אתה לא מחייך,  גם לא תגרום להם לחייך ואז, מה בעצם יוצא
להם מזה?

אף אחד לא יסתכל עליך אם אתה לא מחייך.
כי לרוב האנשים לא עושה טוב לראות מישהו עצוב. למשל אם תשב בין
המעברים בדרך לרכבת על המדרגות מחבק את התיק שלך ספק מבדידות
ספק מקור, כל מי שיעבור וכהרגלו יפנה מבטו הנה והנה, הרי
שיחזיר אותו מיד כשיתקל בדמותך ואף יגביר את קצב הליכתו רק
ובכדי לחלוף על פניך ולהעמיד פנים שהעצב בעולם לא נוגע בו.

אף אחד לא ישאל אותך כשאתה לא מחייך.
כי אף אחד מהם לא באמת רוצה לדעת איך אתה מרגיש, אלא אם כן זה
טוב, כי אם אתה בסדר זה אומר שהם יכולים להמשיך בחיים שלהם
כרגיל, בלי שום עיקובים למיניהם באמצע.
אם למשל, תשב מחוץ לבית קפה ותבחש בשוקו באובססיביות או אולי,
בחוסר מעש מוחלט, וראשך מורכן ועיניך כמו מדלגות בין ההולכים
ושבים על פני בית הקפה, הרי שגם חברך הטוב ביותר יעדיף להמשיך
ללכת. להמשיך בחייו המתוכננים, מבלי לערב בהם את שלך.

אף אחד לא יראה אותך כשאתה לא מחייך.
כאילו הריקנות שבפנים מעלימה אותך כלפי חוץ, או לחילופין
הקודרות שממלאת אותך מתפשטת החוצה ומטשטשת את דמותך לעין
האדם.
כי רובם באמת לא רואים אותך. מה, לא שמת לב שכשאתה לא מחייך
כולם בטעות דורכים עליך כשאתה יושב על המדרגות או ממשכים ללכת
כשאתה דומם בבית הקפה, או פשוט דוחפים אותך, אם נעמדת באמצע
הרחוב ההומה, כדי שתמשיך ללכת גם אתה, כדי שלא תספיק להתיישב
על מדרגות, או בבית קפה. כדי שלא תספיק לא לחייך.

כי לאף אחד לא אכפת ממך כשאתה לא מחייך.