איך זה שכולם משקרים בלי למצמץ,
איך זה שסולחים גם כשהשקר מתפוצץ.
איך זה שלחצי מהאנשים אין שאיפות,
איך זה שכלום כבר לא גורם לאכזבות.
איך זה שרק לי זה מפריע ורק לי זה בוער,
איך זה שאף אחד לא מרגיש שמשהו חסר.
איך זה שאהבה ניהיתה חלק קטן מיחסים,
איך זה שלמציאות אנשים לא מתייחסים.
אך זה שהממשלה מורכבת מאנשים חובבנים,
איך זה שדופקים אותנו ואנחנו מתאבנים.
איך זה שצניעות הפכה להיות מילה גסה,
ואיך זה שהשכנה לא התלוננה כשהיא נאנסה.

אני לא יודע אם באמת שמתם לב לזה, אבל בהחלט משהו כאן השתנה
כשאנחנו, בני ובנות גיל ה20 פלוס מודעים שהדור שלנו מושחת,
ידענו זאת עוד מתקופת גיל הטיפשעשרה,
לא מלבד שאנשי הדור הקודם לנו, דאגו להזכיר לנו את זה שהם היו
טובים פי כמה מאיתנו
מבחינת כבוד לזולת ולמשפחה ומבחינת ערכים ועקרונות.
הרי לכל דור יהיו ביקורות כאלה ואחרות על הדור שאחריו, אבל
אנחנו עוד היינו מודעים שאנחנו דפוקים אז מה נגיד על הדור
שאחרינו?
ואני שואל, לאן אנחנו הולכים?
זה לא שהנוער שלנו מושחת או משהו כזה, זה לא שיש כל שבוע
בממוצע 2 דקירות בארץ,
וזה לא שהצבא שלנו נחלש, ואפילו לא מצליח להסתיר את זה  באמצעי
התקשורת המהוללים משהו,
ובטח לא שהצניעות במדינה הולכת ופוסקת, ולמי זה מפריע? לא לי,
אבל זה אמור להפריע
אפילו ערוץ 2 כבר לא מאמינים בעצמם, ורואים את זה, מאז כניסתה
של ה ''ריאליטימאניה'' טירוף תוכניות ה''ריאליטי'', הטלוויזיה
הכריזה בגאווה על הסוף של איכותה, ובזאת גם על מותה,
ואני מדגיש מרכאות ב ''ריאליטי'' כי זה הכי לא מציאותי שיש
והכל שם מזוייף, אוליי זה בעצם כן ריאלטי כי זה באמת משקף את
המציאות שלנו, לא אמיתית ומזוייפת.

המצב מוביל את כולנו לחשוב בכיוון של "אני אדאג לחיים שלי
ושייזדיינו כולם" וזה די עובד, רואים את זה בעיניים של כולם.
כי הרי מה מבדיל את המדינה הקטנה והכל כך מיוחדת הזאת משאר
העולם, אם לא קיבוץ גלויות, או מה שנקרא "איחוד".