להגמל אף פעם לא היה קל, אתה אומר לי ומחייך. ואני כבר לא
יודעת מה לחשוב, מה עוד לעשות כדי לא לאבד אותך, כדי שהזכרונות
שלך יפסיקו להמחק. לפני שהלכת השארת לי שיר. ועכשיו הוא זועק
לי מהרמקולים. "Just never leave me alone". ואיך אני יכולה
להקשיב לך כשאתה זה שאיבד אמונה? כשאתה זה שעצרת את העולם,
ומאז הוא לא מסתובב בשבילי יותר. איך אני יכולה, ואיך לעזעזל
אתה יכולת? ובכל זאת מקשיבה למילים שלך, והכוס שבידי לא
מתרוממת, לא מגיעה לפי. הקרח בה נמס לאט לאט, המשקה לא מאבד את
צבעו. ריחו מזכיר תרופה, ואני רק חושבת עליך. לא נתת לי לשתות
כשהייתי איתך.
שוב אוטובוס הביתה, השירים שלך מתנגנים להם, והעיניים לא
מקשיבות. הדמעות מצטברות שוב ושוב, כאילו אין לי כבר שליטה על
שום חלק בגוף. השיר ההוא שתיאר בדיוק מפחיד את מה שקרה. ואני
רק חוזרת אחורה וחושבת איך הכל יכל להיות אחרת. ואתה מכיר אותי
טוב כל כך, מתאר את הדמעות שלי עוד לפי שהן נפלו. אמרת לי
שבעיניים שלי יש כל כך הרבה עצב, ולא ידעתי מה לענות לך. אולי
הייתי צריכה לברוח כבר אז. לא לתת לך לזרוע עוד עצב. לא יכולה
לעצור את עצמי, לא רוצה לבכות יותר. ועכשיו כשעבר זמן רב, ואף
אחד לא חושד יותר, נותנת לעצמי להשבר בחושך כשאף אחד לא רואה.

כולם חשבו שקיבלתי את זה בקלות, אפילו אני הופתעתי מעצמי
בהתחלה. כבר התחלתי לחשוש שלא אהבתי אותך באמת. אבל המילים שלך
מהדהדות בחשכה חזק כל כך, אותן מילים שלא העזת להגיד לי. כן,
להמשיך בלעדיך מצריך גמילה. אף פעם לא הייתי חזקה מספיק, תמיד
חזרתי להתמכר. אבל איתך שונה. אותך אי אפשר להחזיר. ועל האצבע
עדיין אפשר להרגיש טבעת, למרות שהיא איננה מזמן. ואני לא יודעת
איך להמשיך. כל פעם כשחושבת שיש התקדמות מתחילה להזכר בך שוב,
כדי לא לשכוח, ושוב מציפות הדמעות.
הלכת מוקדם מדי, הזהרת מפני מה שהולך לבוא אך לא הקלת עליי.
הרי מי כמוך יודע איך עוברים גמילה. אז למה לא קשרת אותי חזק
לכיסא, כך שהחבלים יחתכו בבשר. לקשור לי את הפה, כדי שלא ישמעו
את זעקות הכאב. לקשור את העיניים חזק, כדי שהעיניים ישכחו איך
מרגיש אור יום.  כדי שישכחו איך זה לבכות. ועם הזמן הריאות
יתייאשו, הגרון יכאב, ואפסיק לבכות. עם הזמן, הגוף יתרגל לכאב,
המודע יאבד תחושת זמן, והזכרונות שלך יכוסו בערפל. כן להגמל אף
פעם לא היה קל, אף פעם גם לא הצלחתי.