לכולם מסביבי מציעים הצעות. חלקן טובות, חלקן מעליבות. אבל
מציעים, בלי סוף. לפחות יש להן את הפריבילגיה לומר לא. לפחות
יש להן הזדמנות ותירוץ להתלבש יפה לפעמים.
מנסה לחשוב מה דפוק בי. למה לא מציעים לי כלום. אולי חושבים
שאני מסתדרת, יש לי פרצוף כזה, מנסה לעבוד על עצמי. אולי
חושבים שאני לא מספיק בוגרת. אולי אין להם אף אחד מתאים לי,
אולי הם לא מכירים אותי מספיק, אבל הנה, למרים הם הציעו למרות
שהם לא כל כך מכירים אותה. אותי הם מכירים יותר.
למה הם מציעים לי? הם בקושי מכירים אותי, איך הם מתיימרים לשדך
לי את החצי השני של נשמתי, כשהם לא יודעים מי אני?! האמת,
ההצעה שלהם נשמעת לא משהו, אוף. אין לי כוח לצאת. אין לי כוח
לזה, להיות נחמדה למישהו שאני לא מכירה, לחייך ולספר דברים על
עצמך, לשאול שאלות מעצבנות ולשמוע תשובות לא מעניינות. הלוואי
שהיה לי פעם אומץ לדבר בפגישה ראשונה על דברים קצת יותר
חשובים. אבל תמיד מפחיד להראות שחצנית, כאילו מנסה לשווק את
עצמך.
אין לי כוח להתלבש יפה. אין לי כוח לחשוב על כל פרט ולנסות
להיראות דוסית ומגניבה ועם ראש פתוח וצנועה ומקורית ויצירתית
אבל לא משוגעת.
אני מתרגשת, אולי בכל זאת יצא מזה משהו. דווקא הוא היה נשמע
חמוד בטלפון. למרות שאי אפשר לדעת. והם אמרו שהוא נראה טוב.
אבל אי אפשר לדעת.
אוף. אני משתגעת. היה דייט בינוני. זה הכי מעצבן. לא היה כיף,
אבל היה נחמד. כבר עדיף שיהיה גרוע, שיהיה ברור. עכשיו לחכות
לטלפון... להתפדח ולהתחנחן ולקבוע עוד פגישה ולבלבל את השכל
עוד חצי שעה על המקום כאשר מה שאת רוצה באמת זה לשאול אם הוא
תמיד מתלבש כמו חנון, או שזה היה לכבודך. ואז להזכר שאת התלבשת
כמו ילדת רחוב כי לא רצית להשקיע בשביל דייט.
חלום בהקיץ. אני בשמלה לבנה, הוא בא לכסות את פני. אמא שלי
מזילה דמעה. אבא שלו מתרגש. אני מרימה אליו ריסים רטובים
ומחייכת באושר. אני מסתובבת בגאווה עם בטן יפה של חודש חמישי
ומבט מצועף בעיניים. צובעת חדר קטן בצהוב ומציירת ברווזים בפס
של החלון. שמה באלבום תמונות מהאולטרה-סאונד. מזמינה לברית את
מרים, למרות שאני לא מדברת איתה. קוראת לבן השלישי יהודה כי
הוא נולד בחנוכה.
בדייט השני הבנתי שכבר לא יצא מזה חתונה, אפילו לא רומן.
לשאלתך, כן. הוא תמיד מתלבש כמו חנון. לשאלתו, כן. את לא דוסית
כמוהו. לשאלתך, כן. את כנראה יותר חכמה ממנו. לשאלתו, כן. את
פחות יפה ממה שתיארו לו.
טלפון מביך, גיחוך. שלום יפה. וממשיכים הלאה עם ה"בהצלחה"
ההכרחי המעצבן.
לא רוצה לצאת יותר עם אף אחד. למה הקב"ה לא מסדר לי את זה
משמיים?
עוד הצעה. ללכת למרות שאין לי חשק? הרי ביקשתי משמיים, הנה
הקב"ה דואג לי. אין לי כוח. אין לי כוח. מצטערת, הקב"ה, תנסה
לסדר לי את זה כשיהיה לי חשק.
תקופה של יובש. כולם מסביבי יוצאים. למה רק לי לא מציעים כלום?