מנוונת אחרי עוד סיגריה מגולגלת שהכנתי כדי לצאת מהניוון הקודם
של חוסר מעש ואולי של שעמום. מנוונת משנים של ריקנות שעוטפת
אותי, מאיימת לחסל כל טיפת יצירתיות שאין בי, כותבת שורה
ומוחקת מחדש עם  לחיצות חזקות של דיו על דף ישן, כי עדיין קר
לי לכתוב ישירות על המקלדת שאני כל כך מחוברת אליה. הדף נקרע
קצת מהכאב, אך לא כמוני הוא לא מזיל טיפה, לא דם, לא יזע, לא
דמעות. נשאר קר.
מעשנת עוד סיגריה למרות שאתמול הבטחתי לך שאני אפסיק, אבל אתה
כבר לא קרוב אלי כמו פעם, או כמו שחשבתי שתהיה. אז אני מנוונת
ולמרות זאת מבקשת מהברמן למזוג לי עוד כוסית, עוד משהו שיערפל
את החושים של מחר. עכשיו אני נחושה בעצמי לצאת מהניוון, לעשות
משהו עם עצמי, גם אם זה רק לעשן ולשתות. כל מה שאני צריכה זה
לצאת מהבית.
מנוונת גם כשאני אצלך, ואתה משמיע את כל השירים שאני לא מבינה
למה אתה עדיין שומע כשאני בגיל הטיפש-עשרה הפסקתי לשמוע אותם
והתקדמתי. אבל ככה זה בנים ממאדים - נשים מנוגה או הפוך זה לא
משנה, תמיד נחשוב שאנחנו יודעות יותר טוב ממכם, או יותר. עד
שפעם בכמה זמן אתם מזכירים לנו שאתם יכולים להיות אחרת או
הפוך, זה לא משנה. כרגע אני שוכבת לצידך, אתה יושב שקוע
בפלייליסטים שאני לא סובלת, ואני לא מבינה למה אתה גורר אותי
אליך כדי לשמוע אותם. העיקר לצאת מהבית. העיקר לצאת מהניוון
שאני מרגישה גם עכשיו.
מנוונת ולא מנוונת בכלל, מיליון מחשבות רצות במוח על מה כדאי
או לא כדאי להגיד, על מה צריך לעשות מחר ומה עשיתי לא בסדר
אתמול. תמיד בשעת ביניים, תמיד מאוחר כשכולם ישנים ואני תקועה
מול שני מסכים. תמונות רצות. אני רוצה לישון.
ואז אתה שואל שאלה ואני יוצאת לשנייה מההלך רוח שפוקד אותי,
מנערת את ראשי, לא זוכרת אם באמת או לא. מכמות העשן שיש בחדר
אני משערת שהייתי צריכה לעשות את זה פיזית, אתה חוזר על השאלה
ואני אומרת לך שאני רוצה ללכת,  לצאת מהמקום הזה. אין לי לאן
ללכת למרות שני הבתים שלי. מעדיפה להישאר אבל חייבת לצאת מפה.
שידור חוזר אחרי שידור חוזר. עוד כוסית, עוד סיגריה, עוד שיר,
עוד פעם אני אצלך, עוד פעם אנחנו בסדר. כותבת שורה ומוחקת
שתיים. מנסה לחבר את הכול שלא יראה כמו אוסף מחשבות לא קשורות,
עוד פעם אתה מדבר אלי ומזכיר לי שיש בך קצת יותר מהטיפש שאתה
מנסה לא להציג אבל יוצא. חוסר טאקט נוסף, מחניקה שוב דמעה, שוב
טיפה ונגמר הבקבוק.
סוגרים את הבר נשארנו רק אני והבקבוק הריק, שוב חוזרת לחדר מלא
התמונות שצילמתי פעם, רגעים שמזכירים לי זמנים שבהם עשיתי משהו
עם עצמי חוץ מלבהות בשני המסכים הדלוקים שמרצדים מול עיני.
מנוונת נרדמת. מחר אולי תעשה משהו עם עצמה.