"בחלומות צעדיי חופשיים. אני קל, משוחרר, משולל דאגותיי,
ואלמלא צינת הבוקר ואלמלא עקשנותם של החיים הייתי וודאי ממשיך
את שנתי לנצח." קראתי את המשפט הזה באיזה ספר וישר רצתי לרשום
אותו במחברת שאני שומר במגירה. רשמתי בכתב ברור וגם שיננתי
אותו כי עד אותו רגע לא מצאתי מילים שיתארו את ההרגשה המחורבנת
שישבה לי על הלב בכול בוקר.

המים לא מספיק חמים. עדיין לא מספיק חמים כדי לנקות את הידיים
מכול הלכלוך שדבק בהן, אין דרך אחרת להיפטר מהזוהמה שהשאירה
עליי החיה הקטנה והטורדנית של הגליקמנים. לסבן ולשפשף לפחות עד
המרפק, המים ישטפו הכול, אין ברירה, אפילו ששורף , תחזיק מעמד,
רק עוד קצת אמרתי לעצמי והמשכתי לנקות במרץ.

כבר שבועיים שאני בקיבוץ המזופת הזה. על פניו הכול נראה
פסטורלי, ציורי, דשאים ירוקים, פה ושם עצי דקל, גינות מטופחות,
שבילים נקיים וזוגות אופניים צבעוניים בכניסות הבתים. אבל
באוויר עומד ריח צחנה, סרחון אמיתי כמו תמרור אזהרה לכל הרפש
שמסתובב פה, ואני לא מדבר על הרפת. התקרית עם הכלב המכוער של
הגליקמנים הייתה רק הוכחה לכך שאין לי מה לחפש כאן, ובכלל,
מצבי רק יכול להתדרדר בסביבה מטונפת שכזאת.

זה לא היה הרעיון שלי לבוא הנה, לחור הקטן הזה, מקום שכוח אל
שנמצא הרבה אחרי סוף המדבר, זה היה רעיון של ד"ר חרמון. הגוץ
המקריח נפגש איתי במשך שנה שלמה וזמם את המזימה הזאת עם הוריי
שאפילו לא טרחו לבוא הנה ולבקר פעם אחת מאז שהם שמו אותי פה.
אני זוכר את הפגישה האחרונה שלי איתו. זה היה ביום שלישי אחרי
הצהריים הלכתי אליו במסלול הקבוע שלי, עברתי דרך הגן הציבורי
השקט צעדתי בין הנדנדות למגלשה האדומה ויצאתי אל הרחוב. פניתי
שמאלה לכיוון סמטה צדדית ונכנסתי לבניין, עליתי במדרגות לקומה
השלישית ופתחתי את הדלת. על הספה כבר חיכו לי ההורים, אימא
לבשה סוודר אדום שהבליט עיניים נפוחות מדמעות ומולם ישבה נילי
המזכירה שלו וכהרגלה כרסמה קצה  של עיפרון. היא חייכה אלינו
והזמינה אותנו פנימה אל חדרו. נכנסנו למשרד המעוצב, הוא ישב
מאחורי השולחן, ומיד שראה אותנו קם מהכיסא ולחץ את ידיי הורי,
אני לא לוחץ לו את היד אף-פעם.

אחרי נסיעה של שעתיים הגענו לקיבוץ, הוריי השאירו אותי עם
סוזי, אישה חייכנית עם מבטא אמריקאי כבד, לא הבנתי בדיוק מה
התפקיד שלה וגם לא את כל מה שאמרה אבל היא זאת שלקחה אותי לשים
את הדברים בחדר. בחדר שקיבלתי היו מיטה וארון, חדר רחצה קטן
ומטבחון, הכול נדחס בין ארבעה קירות עם טפטים מתקלפים, ופוסטר
ענקי משנות ה-80 שמפרסם שוקולד, "אל תעשה כזה פרצוף", היא אמרה
לי, "יש פה כול מה שאתה צריך, תנור אני אביא לך יותר מאוחר."
מי היא בכלל שככה היא מעירה לי הערות, פגשתי אותה לפני שנייה
וחצי וכבר יש לה מה להגיד, ידעתי שאסור לי לבוא הנה. "בוא אני
אעשה לך סיבוב, שלא תלך לאיבוד." במזכירות הקיבוץ הודיעו לי
שאעבוד עם אבנר הנגר. "העבודה מתחילה כול יום ב-7 בבוקר, אין
איחורים, אבנר כבר יסביר לך כול מה שאתה צריך לדעת, רק תדאג
להיות שם בזמן. מנהלת העבודה הזקנה שלחה אותי למחסן הבגדים עם
פתק ואמרה לי שאלך לשם עוד היום, "לך לרוחמה היא תיתן לך בגדי
עבודה ונעליים, אל תשכח לחתום אצלה, לך, נו לך כבר למה אתה
מחכה?"
רוחמה סיפרה לי שהיא עובדת במחסן משנת 67, "הגענו לפה קצת אחרי
שהסתיימה המלחמה, אחח איזו תקופה זאת הייתה, את בני הגרעין שלי
שלחו לעבוד בפלחה, ואותנו הבנות הביאו לבתי הילדים, כדי שנעזור
למטפלות. אני ברחתי משם אחרי יום עבודה אחד, באתי הנה למחסן
ומאז אני פה." יחסית לפרצופים שנתקלתי בהם, רוחמה הייתה דווקא
בסדר, בגלל שחייכתי היא המשיכה לספר לי עוד סיפורים על המשק,
ישבתי איתה עד הצהריים, בסוף היא שלפה שלוש זוגות מכנסיים,
ארבע חולצות, מעיל, וכפפות, "אם תצטרך עוד משהו תבוא , אני פה
כול יום עד שלוש." הלכתי משם חזרה אל החדר, לא חתמתי על כלום
והפתק ממנהלת העבודה נשאר אצלי בג'ינס.

"אני שמח שיכולתם לבוא." פנה הגוץ אל הוריי, "כבר הרבה זמן אני
אומר לשאולי שנארגן כזה מפגש, נכון?" הוא הסתכל עליי וחיכה
שאתן אישור לחנפנות המלוקקת שלו, ולסמכותיות הרפואית שניסה
להקרין אבל העדפתי לשתוק ולעשות מה שאני עושה אצלו תמיד,
הסתכלתי על התמונה שהייתה תלויה מאחורי הגב שלו. התמונה הזאת
הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי, והיא אף פעם לא נגמרה.
לפני שנה, ביום הראשון שהגעתי אליו, אל הדוקטור, הוא סיפר לי
עליה. "אני רואה שהתמונה הזאת מוצאת חן בעיניך, השם שלה הוא
הג'ונגל, זו תמונת שמן מאמצע המאה ה-20. הצייר שצייר אותה נקרא
אלברטו פריאס הוא אומן נאיבי, שבא מארגנטינה, כול הציורים שלו
הם בסגנון הזה." הציור היה מלא בצבעים וגוונים, פרחים צהובים,
ורודים, ולבנים, כיסו את הדשא, בין סבך העצים הסתובבו המון
חיות, זברות, נמרים, אריות, ציפורים, חלק אכלו, חלק ניקו את
עצמם וחלק סתם נחו. דמיינתי שאני מסתובב בין השיחים, מלטף את
החיות ,שותה מהמעין הקטן, ואז שוכב לישון על הדשא הרך. בכול
פגישה שלנו גיליתי פרט חדש שלא ראיתי קודם, עוד פרח עוד פרי,
עוד ענף, יום אחד שמתי לב שבפינה העליונה בין קבוצת ענפות,
עומד איש קטן, ערום, ומנגן בצ'לו, ומאותו רגע לא הפסקתי לחשוב
למה הוא מנגן אם אף אחד לא מקשיב לו?
"שאולי, אתה יכול לצאת רגע? אני וההורים שלך צריכים לדבר על
איזה עניין." יצאתי החוצה התיישבתי על הספה וחיכיתי. ידעתי
שאי-אפשר לסמוך עליו, מההתחלה ידעתי שהנחמדות שלו היא סתם
הצגה, אבל מה פתאום הם משתפים איתו פעולה? התחלתי להזיע בידיים
ובצוואר, קמתי והסתובבתי מעט במסדרון אחר-כך התיישבתי שוב ,
ביקשתי מנילי קצת מים אבל גם זה לא עזר הרגשתי שאני נחנק,
הרגשתי חום נוראי מתפשט וזוחל לי בתוך הגוף, ואז פתאום הוא יצא
וקרא לי לחזור פנימה.

למחרת קמתי כבר ב-6, התעוררתי הרבה לפני שהשעון צלצל. הקור היה
בלתי נסבל והתנור המחורבן שהיה בחדר לא הועיל, רעדתי בכול
הגוף. שטפתי את הפנים במים קפואים, והרעידות המשיכו גם אחרי
ששמתי על עצמי את המעיל. הסתכלתי במראה לפני שיצאתי מהחדר,
נראיתי כמו הומלס, הבגדים המשומשים ישבו עליי כמו ערמת סחבות.
פראייר זה מה שאתה, תראה איך נתת להם להשפיל אותך ככה, מזל שאף
אחד כאן לא נחשב, אם סוני ויאיר היו רואים אותך, הם לא היו
נותנים לך להסתובב איתם. הנגרייה הייתה בקצה של הקיבוץ, לקח לי
רבע שעה להגיע לשם, וכשהגעתי ראיתי את אבנר עובד,הוא תיקן את
הכיסאות השבורים של גני הילדים. אבנר נראה בערך בגיל של אבא
שלי, היה לו זקן ארוך ועבה שהסתיר לו את כול הפה, הוא לבש
חולצת עבודה קצרה אפילו שהיה קר, ומידי פעם ניגב את הזיעה עם
הידיים. איך שהגעתי הוא נתן לי מטאטא "תאסוף את כול הנסורת, גם
מהפינות, ותכניס הכול לשקיות שמאחורי הדלת, תאסוף את הכול
ושתגמור תגיד לי." אחרי שסיימתי אבנר נתן לי נייר שיוף ומה
שעשיתי במשך השעה הבאה היה לשייף שולחן. הסתכלתי עליו עובד עם
הסיגריה בפה, חיכיתי שהוא יגיד לי משהו אבל במשך השעתיים האלה
שהייתי שם לא החלפנו מילה, הוא בשלו ואני בשלי פתאום הוא
פלט,"בוא, הולכים לאכול." צעדנו יחד במורד השביל לכיוון חדר
האוכל, אמנם לא דיברנו אבל הרגשתי איזה הרגשת ביטחון ללכת איתו
ככה, כאילו הוא יגן עליי אם מישהו רק יעז לפנות אליי או להגיד
עליי משהו. עלינו במדרגות לקומה השנייה, שם עמדו שלוש עגלות
גדולות עמוסות בירקות, גבינות וביצים, כול אחד שנכנס לקח לעצמו
כלים, מילא את הצלחת והלך להתיישב באחד השולחנות. איזה תחושה
מסריחה, כולם מסתכלים לראות מה אתה אוכל, איך אתה אוכל, עם מי
אתה אוכל, איך אפשר לחיות במקום כזה?

כשנכנסתי חזרה למשרד שלו ראיתי את אימא בוכה, אבא ליטף לה את
השער כמו לילדה קטנה וניסה להרגיע אותה, "אל תדאגי "הוא אמר
"הזמן הזה יעבור בלי שתרגישי, זה הרי לטובתו, הוא חייב להתרחק
מאיתנו קצת, זה יעשה לו טוב, את תראי." עמדתי שם ושמעתי הכול,
אימא הסתכלה עליי בעיניים עצובות ומיד קמה מהכיסא ובאה לחבק
אותי. נשארתי קפוא על מקומי והסתכלתי על הדוקטור כדי שכבר
יסביר לי בדיוק  מה לעזאזל קורה פה. "שאולי, אני דיברתי עכשיו
עם ההורים, וקיבלתי את הסכמתם לשלוח אותך מפה לתקופה קצרה,
הסביבה שאתה מכיר והחברים שלך לא ממש עוזרים לך להתקדם. אתה
צריך שקט, בלי כול ההפרעות, בקיבוץ יהיה לך מקום משלך ותכיר
אנשים חדשים, "איך יהיה לי טוב במקום שאני לא רוצה ללכת אליו?"
התפרצתי על שלושתם, "אתם כולכם צבועים שרק מחכים להזדמנות
להיפטר ממני, ואל תנסו להראות שאיכפת לכם ממני, אתם השחקנים
הכי גרועים שראיתי בחיים שלי." הרגשתי שעוד רגע יציפו אותי
דמעות ולא יכולתי לתת להם לראות אותי ככה, אז ברחתי משם, רצתי
למקום היחיד שלעולם לא יבגוד בי.

"בוא שאולי, תעזוב רגע את השולחן, בוא תשתה קפה." שאלתי את
אבנר למה הוא לא מדבר איתי כשאנחנו עובדים, "אני מדבר בהפסקה,
עם הקפה, זה לא טוב לעבוד ולדבר, אני מקשיב פחות טוב כשאני
עובד וגם עובד פחות כשאני מקשיב. ומה איתך, אתה אוהב לדבר?"
"תלוי עם מי," אמרתי לו. "בעיקרון יש לי הרבה מה להגיד אבל אני
לא מבזבז מילים על סתם אנשים, רק על אלו שאני מחשיב." אבנר אמר
שהוא מבין אותי והסביר לי שלא סתם הוא בחר לעבוד בין רהיטים
ועצים, "המחלה הכי גדולה של אנשים היא הפזרנות, אבל פה אין
מילים מיותרות, בגלל זה אני כל-כך אוהב את המקום הזה." כול יום
אחרי שסיימנו את העבודה אבנר היה נועל את הנגרייה ומשאיר את
המפתח מאחורי העציץ שבכניסה, ואני הייתי עולה לגבעה לראות את
השדה של הקקטוסים, הייתי מתיישב על הספסל שניצב בראש הגבעה
וממנו הסתכלתי על המדבר ועל השמש שנעלמת.  באותו יום של התקרית
ישבתי שם איזה חצי שעה, נגעתי ובדקתי את הידיים שלי שהתמלאו
בשלפוחיות קטנות, צלקות יומי, וכשכבר החשיך התחלתי לצעוד
לכיוון החדר. עברתי דרך החורשה, וברגע שיצאתי ממנה הוא קפץ
עליי, הפיל אותי לרצפה והתחיל ללקק אותי, תערובת של רוק וריר
סמיך הרטיבה לי את הפנים, רגבי בוץ נדבקו לי לבגדים ולידיים,
ניסיתי להוריד אותו ממני ולא הצלחתי, "בלק, בלק איפה אתה?"
באותה שנייה הוא זקף את האוזניים הסתובב ורץ חזרה לבית של
הגליקמנים.

הסרט שהקרינו באותו היום היה סרט גנגסטרים, הרבה יריות, הרבה
דם ודיבורים צפופים, דיבורים עם כבוד ועם אנשים שחיים ומתים
בגלל מילה. הגיבור ג'ו "השועל" פיומיצינו, יוצא למסע נקמה, הוא
יוצא למצוא את הרוצחים של אביו ולהחזיר לעצמו את השליטה על
עסקי הקזינו. בסוף הוא מצליח לחסל את כול האויבים שלו ולהיות
מספר אחד בווגאס, בסצנה האחרונה רואים אותו מסתובב עם חזה נפוח
בין מכונות המזל ואז המצלמה מתרחקת והדמות שלו נעלמת בין כול
האנשים. אחרי שהסרט נגמר יצאתי להסתובב קצת ברחוב, התחלתי
לחשוב שוב על כול העניין עם הד"ר, ואיך שהם בגדו בי ככה, חשבתי
שאולי עדיף לי להתרחק מהם, להראות להם שאני לא צריך אותם ובטח
לא אותו. חזרתי הביתה דרך הגן  הציבורי עברתי בין הנדנדות
למגלשה האדומה ועליתי למעלה רק כדי להגיד להם שהם יכולים לקחת
אותי לאן שהם רוצים בתנאי שלא אצטרך לראות אותם יותר. למחרת
נסענו אימא אבא ואני לקיבוץ. הנסיעה נמשכה כמעט שעתיים,
הסתכלתי מהחלון על הנוף שמשתנה, הבתים הפכו לשדות חקלאיים,
ואחרי זמן מה נשאר רק חול מדברי.

המים היו חמים אבל לא הייתה לי ברירה, החום הוריד ממני את המגע
שלו את הריח ואת הלכלוך שנשטף עם המים וזרם בכיור. יכולתי
להמשיך הלאה ולשכוח לגמרי מהמקרה הזה, יכולתי להתעלם ממנו
לגמרי, אבל לא רציתי, רציתי לשים אותו בכלוב. רציתי לתפוס אותו
ולהשאיר אותו סגור, תוך רגע הוא יבין שעדיף לו לא להתעסק איתי
יותר, הרי אם הוא ימשיך להסתובב חופשי יש סיכוי טוב ששוב הוא
יקפוץ עליי, עדיף שיהיה בכלוב, תוך יום-יומיים הוא יתרגל לחיות
ככה, הוא יסתגל, כולם מסתגלים. יצאתי מהחדר ורצתי אל הנגרייה,
תוך חמש דקות הייתי שם, למזלי לא ראיתי אפילו פרצוף אחד בדרך.
לקחתי את המפתח מהמחבוא ונכנסתי פנימה. אספתי שאריות קרשים
והנחתי אותם על שולחן העבודה של אבנר, קיבעתי אותם עם מסמרים
ועשיתי מנעול מחוט ברזל שמצאתי. השעה הייתה שעת ערב אנשים ישבו
בבתיהם וראו טלוויזיה, התגנבתי לחצר שלהם עם חתיכת נקניק ובשקט
בשקט קשרתי לו רצועה ולקחתי אותו לשדה של הקקטוסים. אחרי
שהגענו הכנסתי אותו לכלוב העץ, הוא התחיל לנבוח אבל אחרי כמה
דקות הפסיק והלך לישון. השארתי אותו שם, וחזרתי לחדר,הלכתי מהר
בלי להסתכל אחורה התקלחתי ונכנסתי למיטה. בלילה התעוררתי,
שמעתי את הגליקמנים קוראים בשם שלו, עצמתי את העיניים וביקשתי
בלב שיפסיקו, אחרי שנרדמתי חלמתי שהוא קופץ עליי שוב, אבל
בחלום לא הרגשתי את הרוק שלו או את הלכלוך, רק חיכיתי שיעזוב
אותי בשקט.

בבוקר שבאתי לעבודה ראיתי את הכלוב הריק ליד הנגרייה. אבנר
הבטיח שלא ייספר כלום לאף אחד, ובמשך כול החודשים שהייתי
בקיבוץ המזופת בניתי כלובים, בזכותי יש שם היום פינת חי, ממש
ליד השדה של הקקטוסים.