כחודש לאשר היוולדו של דן, נפחה נשמתו של אביו בעת שחייה בים.
האם האבלה, שפחדה לגדל בן בצל מותו של אביו האוהב, החליטה
לחסוך ממנו את המידע הכואב הזה. כשבגר מעט, ושאל לקורותיו -
השיבה האם כי בעלה הינו אסטרונאוט, וכי נמצא כעת במאדים. כך
קרה גם כששאל לקורות סביו, וסבתו. "כולם נסעו יחד בחללית של
אבא", הייתה משיבה בהיסוס.
דן גדל ובגר כשהוא מלא גאווה באביו האסטרונאוט, ובלי שום יידע
קודם על הסיבה האמיתית להיעלמות כל האנשים בעולם. "גם אבא שלך
טס למאדים?" היה שואל בתמימות משפחות שכולות, ולא פעם זוכה
למכות על השאלה המתחכמת.
"כשאני אהיה גדול, אני ארצה להיות אסטרונאוט - כמו אבא שלי!"
היה מצהיר בגאווה בפניי כל אדם שהיה מעוניין (או לא מעוניין)
לשמוע.
"אני אבנה לי חללית, ואקח איתי חבר קרוב, ויחד נבקר את משפחתי
במאדים."
הוא מעולם לא שמע על המושג מוות. וגם כששמע - בחר להתעלם,
באופן בלתי מודע.
כל חבריו העריצו את דן על האופטימיות האינסופית שגילה בפניהם.
לעולם היה סבלן, שכן החיים היו מונח לא מוגדר ולא משמעותי
במילון שלו.
אך רבים ממכריו, אנשים אפורים למיניהם, העדיפו להאמין כי
מאחוריו סיפור חיים כה עגום, על כן אין הוא משתמש בעניינים של
חיים או מוות, משום שאינו מעוניין לחזור לעברו המצער.
עברו השנים, ודן - במרץ רב, יש לציין, החל את צעדיו הראשונים
בלמידת האסטרונומיה.
ככל שבגר, כך גם החכים, ולכשהיה בן 30, נקבע התאריך בנאס"א.
תאריך המראתו אל החלל.
דן האמין, שאם לירח הגיעו - גם למאדים הם מסוגלים, ועוד איך.
וסחף אחריו אנשים כה רבים, עד אשר אושרה המראתו - יחד עם חברו
הטוב ביותר.
"הוא מספר כי אביו וסביו גרים על מאדים, בכדי להתמודד עם
הכאב." היה מספר על דן.
איש מעולם לא האמין, כמה תום.
כשהוא מצוייד בחליפה המתאימה, ובהחלטה להחזיר את משפחתו חזרה
אל כדור הארץ, המריאו השניים וצוות נוסף ורב של אנשים לעבר הלא
נודע.

החללית של דן התפוצצה, מייד כשניסו לחצות את האטמוספירה.
דן, בן 30, פגש לראשונה את משפחתו. והחיים - מעולם לא נראו
יפים יותר.