עכשיו מותר להגיד על אלוהים שהוא
קם
אבל לא קם
נושף אבל לא
הולכים
כמו פעם
אבל אומרים ושומעים כמו עכשיו
כלב נובח
השיירות עוברות
חלקן למחנות
חלקן לשולחנות
כשהוריד את הזבל הרים את עיניו לכוכבים
אחר כך הלך לישון
הסדין מקופל בין שתי רגליו
העולם רוחש חיים לא מפוענחים
עצים צומחים
ממלמל בלילה שירים אותם
לעולם לא יכתוב
קהלת מדבר
אין מה לחדש יש רק להתחדש
אלוהים נח
עיני הכלב נוצצות בחושך
הריח שלו מטריף
חיה כמו תן, זאב
אני נוגע בעיניי
האצבעות מתקפלות
אלפי שנים של מרחק
בוהק
חיוך של ילד, ניתור לבבות האוהבים
תנורים לאפיית לחם
לילות נוספים ללילות המתרחקים
אחר הצהריים במושב ליד ירושלים
יפנית רצחה את בעלה ליד טוקיו
כול אדם זקוק להכרה
הזמן מחליק
כתם אור על ריפוד המיטה מדליית אל כרמל
צועדים על מדרכות מטונפות
מדברים על הבאר
היא השפילה את מבטה
הגבר ניצח
אמנם בקרב ולא במערכה כולה
כוס קפה
קוצים יושבים על הכיסאות
יש יום ואין בו
עייפים מתרחקים האישונים לצידי הדרכים
מישהו צועק ראובן, ראובן
אין זמן, זהו רק תעתוע
לא מספיקה אהבה
לא מספיקים ילדים
לא הספק
לא הפחד המתוק
המתוק מכל
לא שערוריית העצים
לא השבילים הארוכים
ולא הכבישים
לא הייאוש
אם מילה נופלת באמצע הלילה
לא קורה לה דבר
מה קורה ללילה החצוי
כאשר מילה מכלה בו את זעמה?
לילה, לילה לוחש הדובי
שליד המיטה של הילדה החולמת
ספר לי סיפור
כדי שאוכל לזכור
את היותך לילה
את היותי דובי
דובי קטן ואפור באמצע הלילה
ממשיך ושואל מה קרה לילדה החולמת?
שהתעוררה באמצע החלום
החלום על הדובי שחשב
על המילים שהתעייפו |
