השמיים בוערים באלף חלומות נוראים,
מלאכים זועקים באימה של ילדים,
וכוכבים נופלים אל תוך הים, בורחים מהאימה.

השמיים בוערים באדום של דם,
בוכים באימים מהכאב הנורא שזורם דרך העננים
שבוכים דמעות שחורכות את האדמה.

מלאכים זועקים לאלים למלחמה,
רק מיתוך אמונה שזו לא אשמתם.
האלים צוחקים בזעם, מלאי גאווה כמלאכים,
השמיים ישרפו לנצח נצחים.

ואת בוכה כמו ילדה קטנה
מביטה לתוך עולמי השבור
מאמינה שזה לא נכון.

המים התיבשו, האדמה חרוכה תחת רגלינו,
כי כאן אנחנו נישארים ואין אחרת.
ואת רוצה שהכל יפסק, שהאפלה תחזור,
שהשינאה תיפסק, אבל את הבאת לכאן את האור.

את האפילה ניסית לגרש, ועכשיו אין לאן להסתלק,
תחת שמיי הבכי האלה שאנחנו הבאנו על עצמנו.
אני עומד ושואג!

בני זונות של מלאכים ימשיכו להאמין בנו,
בניזונות חסרי תועלת כמוני, גאוותנים ועיוורים,
לא יכולים לראות את המוות מתקרב אליהם.

את עומדת על ראש ההר שלי, הר של עצמות ישנות,
הר שנשכח תחת שנים של אפילה,
הר שלא התגעגעתי אליו בכלל, למה רצית להעיר את האמונה?

למה רצית להיות הזונה שתביא אותי למשפט,
אחרי כל-כך הרבה זמן שהתחמקתי מעצמי,
את הבאת אותי לעמוד מול עצמי,
את הבאת את האור והאמונה לתוך לבי ההרוס.

נוצות בוערות של מלאכים נופלות מהשמיים,
ואת בוכה על כל מלאך שאת רואה נישרף,
ואני מאחורייך עומד, עומד ומתפלל.

16.8.08