באחת מהיציאות הראשונות עם מי שהיתה חברתי לתקופה מסויימת,
הלכנו לפגוש את ידידה הטוב ביותר, בחור שהיא מכירה מילדות.
זוגתי אהבה לומר דברי שבח על הבחור הזה, ויקטור, בכל הזדמנות.
היא היללה את חוש היצירתיות שלו, את חוכמתו ותפיסת עולמו
הייחודית. מסיבה זו, באופן טבעי ,כאשר נתבשרתי שאנחנו עומדים
לפגוש אותו בבית קפה כלשהו בשכונת פלורנטין, ציפיותיי מויקטור
ומהערב באופן כללי, היו גבוהות.

ויקטור הוא בחור שמנמן ומופנם בצורה מופגנת, בדומה לי. כשאמרנו
שלום זה לזה, בהמולת בית הקפה, הוא כמעט ולא הסתכל בעיניי, מה
שבאופן אישי ראיתי כנקודת זכות (אני בעצמי משתדל להמנע מן
ההרגל המגונה הזה, עד כמה שאפשר), ואת קולו קשה היה לשמוע.
מילות הברכה וההכרות הקצרות נאמרו ומצאתי את עצמי עומד לצד
ויקטור בשתיקה תהומית ארוכה, בוחן את עיצוב הפנים של המסעדה.
לאחר שזוגתי סיימה את סבב ההיכרות עם שאר חברותיה, הוחלט שהיא
תלווה אותי אל היציאה, מה שהיה מעין רמז לכך שאני אמור כבר
להתחפף משם. בתום סבב נוסף של מילות נימוס, הפעם לצורך פרידה,
פניתי לויקטור. אני זוכר שכבר אז היתה לי תחושה נבואית איומה,
שמשהו שלילי עומד להתרחש. רגע לפני שהגיתי את מילות הפרידה,
הבחנתי שויקטור ממלמל משהו.
אנדי: "מה?"
ויקטור: "שלום לנצח".
אנדי: "מה?"
ויקטור: "שלום לנצח..."

אנדי: "אממ... לעולם אל תגיד "לנצח", אתה יודע, אין לדעת מה
יקרה".

תשובתו של ויקטור באה בצורת המבט הציני והעייף ביותר בעולם.
אני זוכר שלקחתי צעד אחורה ופערתי עיניי עגל. מבטו כאילו אמר:
"ראיתי אלף כמוך ושמעתי את התשובה הזאת לפחות אלף פעם...
ציפיתי למעט יצירתיות אבל אני רואה שכבר לא אקבל אותה ממך, אני
נותן לך ולידידתי חודש."

"אה, זה סתם משהו שהוא אומר לכולם"
אמרה זוגתי.
"אבל, מה זה אומר בדיוק?" שאלתי
"כלום, זה ויקטור, הוא כזה, זה הגיוני בעיניו."
"אבל המבט שלו... היה נראה כאילו הוא מנסה להעביר איזשהו מסר
חשוב!"
"לא, זה באמת היה רק משהו מעולמו הפנימי." היא אמרה.

"אבל כשמתקשרים מילולית, צריך להשתמש בקוד שמובן על שני
הצדדים! בשיחה בין שני אנשים אי אפשר להגיד משהו שיש לו משמעות
רק לאחד הצדדים, לא? אחרת אין תקשורת!", התעקשתי.
"אז מה ענית לו?" שאלה חברתי.
"אמרתי שלא טוב להגיד 'לנצח' כי לעולם אין לדעת מה יהיה. את
יודעת, ניסיתי לשמור על קלילות..."
"אוי ואבוי, הוא בטח חושב שאתה מטומטם לגמרי", אמרה זוגתי.
"אה כן, אז כרגע המחשבה הזאת היא הדדית..." אמרתי לעצמי בלב.

לא ברור מי מאיתנו חשב שהשני יותר טיפש וזה גם מצחיק כאשר אני
הוא זה שמטיף על חוסר תקשורתיות. ואולי אני פשוט לא מעודכן
לגמרי בעגה הקיבוצניקית העכשווית, אבל אין ספק שהאמירה של
ויקטור פיספסה לגמרי את כוונתה. מי הוא חשב שהוא, נסיך האופל?
בכל מקרה, הביטוי "שלום לנצח" הפך לשגור וקבוע בשיחות עם
זוגתי. חודשיים לאחר מכן (וכחודש אחרי הזמן שויקטור הקציב לנו
בנבואת הזעם הטלפטית שלו), כשנפרדנו, הפך המשפט לנבואי ובכך
נסגר מעגל.

במסיבת יום הולדת כלשהי ישבתי עם מירו, חברתו, וחבורה של אנשים
זרים, חברים של מירו. מישהו מהחבורה שאל את החברה של מירו,
נערה סינית שלמדה לתואר שני באוניברסיטה העברית: "נגיד אני
תייר בסין, איך אני אגיד לסינים שאני רוצה ללכת לשירותים?"

החברה הסינית אומרת שחוץ מלומר את המשפט המלא בסינית, אפשר
פשוט לומר "וי-סי", כלומר לבטא פונטית את האותיות WC, הסמל
הבינלאומי לשירותים. היא אומרת שכל סיני יבין את הכוונה ולפי
מגדרו של המבקש הם יכוונו אותו אל תא השירותים המתאים. לי,
משום-מה, הדבר נשמע מופרך לחלוטין, אז ניסיתי להקשות, מתוך
שאיפה כנה לשמור על דיוק ורמה אינטליגנטית גבוהה של השיחה:
"ואם אתה גבר שרוצה להכנס לשירותי נשים? או להיפך? איך מבקשים
את זה?"
שאלה שאם היתה נשאלת בסין, היתה כנראה גוררת לפחות מעצר בית
וזימון לבית הדין המשמעתי של המפלגה, ובכל סיטואציה נורמלית
מחוץ לסין היתה מזכה אותי במכה הגונה על הראש. כאן, לעומת זאת
השאלה זיכתה אותי בפרץ צחוק קצר ומובך מצד מירו ובשתיקה רועמת
מצד שאר האורחים.
"עזוב עזוב, אלה לא הקהל שלך..." אמר מירו, בניסיון לטשטש את
אי הנעימות.