"אם לא ידעת מה זה VOD אז למה הזמנת 8 סרטים ביום אחד, הא?"
לחשתי לה באוזן בעודי מהדק את החבל סביב צווארה.
שושנה קליין מרחוב קרליבך 11 עוד ניסתה להלחם עם תנועות ידיים
מוגזמות ולחרחר לעזרה.
זה לא עזר ל-48 אנשים אחרים לפניה. גם לנבלה הזו זה לא יעזור.
"ואיך לא התביישת לטלפן ולדרוש שיפצו אותך, יא שרמוטה?" הקראתי
את השורות בדיוק כפי ששיננתי אותן אתמול בלילה לפני שהלכתי
לישון.
"קחי ת'דמי מנוי המזדיינים שלך ליס ותפסיקי לאיים עלינו כל פעם
מחדש, יא בת-זונה!"
העיניים של שושנה יצאו מחוריהן, ואז גופה קרס בחוסר-אונים
לרצפה.
מספר 49.
בעטתי לה בצלעות בכעס וסיננתי "וזה על שלקח לי 40 דקות למצוא
חניה ברחוב המסריח שלך!"

בערב, כשחזרתי לדירה שלי, שלחתי מייל לאיציק, סמנכ"ל שירות
הלקוחות של הוט:
היי איציק,
אנא מסור לחבר'ה שהמשימה בוצעה בהצלחה.
המסר הועבר למנוי מספר 145887220 והוא לא ירים אליהם טלפון
יותר.
העבר לבנק שלי את יתרת התשלום בהקדם בבקשה,
וכרגיל, פנה אלי בעתיד לטיפול בבעיות דומות.

גבי
משרת שירותי-לקוחות.

זה היה כל כך פשוט.
כשלמדתי כלכלה באוניברסיטה קראו למה שאני עושה "לנצל נתח-שוק
זמין".
החברה שלנו תמיד חושבת לטובת הלקוח: מבצעים, דחיית ופיצול
תשלומים, משלוחים חינם, תמיכה טלפונית, אכול כפי יכולתך...
כולם כל כך התרגלו לביטוי "הלקוח תמיד צודק" שהם שכחו שלפעמים
גם החברה הגדולה צודקת.
רק שתאוות הקפיטליזם גרמה לנו להתעוור - כל אחד חושב שמגיע לו
ושתמיד מנסים לדפוק אותו. אני הייתי פה בשביל לסיים את זה. אני
הייתי האנטי-רובין הוד.
סיפקתי שירותים לחברות שסבלו מהלקוחות שלהם.
לקוחות קטנוניים ורמאים שהתלוננו כל פעם שהם לא השתמשו
בשירותים של החברה ודרשו החזרים כספיים.
לקוחות משועממים שטילפנו 7 פעמים ביום רק בשביל לשאול שאלות
מטומטמות ומציקות כמו "איך אני מדליק את המחשב?" (תנסה ללחוץ
על הכפתור הגדול שכתוב עליו POWER...)
לקוחות מרושעים שחשבו שלצעוק על נציג של שירות-לקוחות זה
לגיטימי כי הוא עובד בחברה שאתה משלם לה 40 שקל בחודש עבור
חיבור מהיר לאינטרנט.
לקוחות חסרי-השכלה מינימלית שלא ידעו כיצד להשתמש במוצרים
שהם קנו והאשימו את כל העולם למרות שהם אידיוטים שלא יודעים
לקרוא בחוברת הוראות שהכפתור הירוק על השלט מכבה את
הטלוויזיה!

הרעיון לשווק את עצמי לחברות בתור משרת שירותי לקוחות עלה לי
אחרי שרצחתי את מוריס.
מוריס היה נוראי.
מוריס היה כל מה שתומך-טכני פוחד ממנו בלילות.
מוריס היה השטן.
והבעיה הכי גדולה שלי הייתה שמוריס נדלק עלי.
מוריס היה מטלפן אלי כל יום.
הוא היה מטלפן לאחמ"ש כדי לדעת מה המשמרות שלי, כדי שהוא יוכל
לטלפן רק אלי.
מוריס היה לפעמים מחכה על הקו במשך חצי שעה כדי שאני אסיים
שיחה ואדבר איתו.
הוא היה הסיוט שלי. הייתי מתחלחל מלראות את המספר שלו על הצג
של הטלפון שלי.
כשהייתי שומע אותו אומר אינטלנט במקום אינטרנט (הוא בא
מדרום-אמריקה, הוא הסביר לי פעם, והיה לו קשה לבטא ר'), הייתי
דופק את השפופרת על השולחן.
מוריס התלונן על הכל. לפעמים הוא התלונן על בעיות שיש לו עם
המקרר. בסוף מוריס גרם לפיטורים שלי.
אולי ראיתי פרק אחד יותר מידי של דקסטר, אבל כשזומנתי לשיחה
אצל המנהלת שלי שבה היא הודיעה לי שהיא מפטרת אותי בגלל שהיא
קיבלה תלונות עלי ממוריס, ידעתי שאני חייב לנקום בו. אם לא
בשביל העוול שנגרם לי אז בשביל חייו של נציג-השירות הבא שהוא
יתלבש עליו.

לפני שעזבתי הביתה באותו היום לקחתי את הפרטים על מוריס.
בלילה ניגשתי לדירה שלו, שבה הוא גר לבד מאז שהוא התגרש
מאישתו. ידעתי שהבת שלו לא מבקרת אותו, היא סיפר לי על זה באחת
השיחות שלנו בהתחלה. העמדתי פנים שאני טכנאי שקיבל קריאה
מהתמיכה הטכנית כדי לתקן לו את המודם.
אני לא אכנס לפרטים המחליאים של איך זה היה לרצוח את מוריס,
אבל אני כן אכנס לפרטים הנפלאים של איך זה היה לרצוח את
מוריס.
זה היה מדהים.  זה הרגיש יותר טוב מאורגזמה.
לראות את הגופה של מוריס שותתת-דם מולי היה מחזה מרהיב.
הייתי מלא בזעם של נקמה וחדווה של פורקן.
בשניה שהוא הסתובב אלי שלפתי מהתיק שלי פטיש והשכבתי אותו על
הרצפה באמצעות מכה חדה לתוך הגולגולת שלו. הוא ניסה לברוח, הוא
שכב על הבטן במרכז הסלון וניסה לגרור את עצמו הרחק ממנה
באמצעות האצבעות.
אני משכתי אותו אלי באכזריות ועם הסכין שהבאתי התחלתי לחתוך את
האיש המחריד הזה ששכב מתחתיי.
שמעתי בראשי את השאלות המפגרות שהוא שאל אותי במשך חודשים, ועל
כל אחת מהן דחפתי את הסכין עמוק לתוך הבשר שלו.
הדם שלו ניתז עלי, נדבק לשערות שעל הידיים שלי כמו שהוא נדבק
אלי במשך חודשים.
הריח של הזיעה שלי התערבב בריח של הפחד שלו והוליד ריח מתקתק
של וניל.
זעקות הכאב שלי היו כמו מוזיקה לאוזניים שלי, והרעידות הקטנות
של הגוף שלו היו כמו פרפר שמרחף לו בשדה של פרחים.
כשאני נזכר איך הוא גימגם "אבל אמלת שתתקן לי את האינטלנט"
לפני ששיספתי לו את הגרון אני מחייך חיוך גדול.
אחרי שהמסתי את הגופה בחומצה ודאגתי להעלים את כל הראיות נשמתי
לרווחה.
נעלתי מאחוריי את הדלת וידעתי שמוריס לעולם לא יטריד שום אדם
נוסף.

בימים הראשונים הייתי בטוח שארגיש קצת אשמה, או לפחות חרטה.
אבל זה לא קרה. הרגשתי מוזהב. הרגשתי נכון. הרגשתי כמו מושיע.
הרגשתי כמו שסופרמן בטח מרגיש אחרי שהוא מציל בחורה שנופלת
מבניין, וכל המצלמות מתקתקות מסביבו. הרגשתי מוזהב...
כשסיפרתי על זה לחברים שנשארו לי בעבודה הם אמרו לי שאני
גאון.
כל אחד מהם התחיל לספר לי על לקוח שמעצבן אותו, או איזה לקוחה
שהם היו מתים שאני אחסל להם. בהתחלה צחקנו על זה.
אבל אז אחד מהם הציע לי כסף.  
הוא אמר שהוא מוכן לשלם לי שכר של יום עבודה שלם אם אני נפטר
מאיזו לקוחה שעשתה לו את המוות פעם. אז לקחתי את הג'וב.
ומאז אני בעסק.
כמובן שהמחירים שלי עלו, כי הייתי צריך להתרחב, אבל עשיתי
מבצעים:
שני לקוחות במחיר אחד, שרות-לקוחות מביא שרות-לקוחות...
נהייתי להיט.
שקלתי אפילו להרים אתר אינטרנט כדי להיות יותר זמין, אבל חששתי
שזה יפליל אותי.
את המספר שלי נתתי רק לאנשים שניתן היה לסמוך עליהם. וכמובן
שתמיד דרשתי לראות פירוט מלא של השיחות, ולדעת בדיוק מה עשה כל
לקוח שהוא הביא על עצמו גזר-דין מוות.

אנשים תמיד חושבים שהלקוחות אינם מרוצים מהאנשים שמספקים להם
שירות-לקוחות, הם בחיים לא דמיינו כמה ששירותי-הלקוחות אינם
מרוצים מהלקוחות שלהם!
בשלב מסויים, כששיכללתי את השירות שלי, קיבלתי בקשות מוזרות
כמו לצעוק על הלקוחות דברים מסויימים, או לקחת את הלפטופ של
הלקוחות ולשבור אותו על הפרצוף שלהם, או להכניס את הראש של
הלקוחות לתוך התנור ולהדליק את הגז כשהם בפנים.
הבקשה הכי מוזרה שקיבלתי הייתה מאיזה בחור מהתמיכה של אינטרנט
זהב -
הוא רצה שאזרוק לקוח דרך החלון, ובעודו נופל למוות הארוך שלו
מהקומה ה-12 לצעוק לו: "כשאני אומר לך לפתוח את החלון, אתה לא
קם מהמחשב ופותח את החלון שבסלון, יא אידיוט!!!"
זה דווקא היה מאוד כיפי.

ואז יום אחד קיבלתי את המייל הבא:
שלום גבי,
שמעתי על איכויות השירות שלך ממנהל שירות-הלקוחות של סלקום,
משה.
הוא טוען שהעבודה שלך היא דיסקרטית ומהירה.
אודה לך אם תבצע בשבילנו עבודה על לקוחה שברצוננו לסיים את
יחסינו עימה.
שם הלקוחה הוא שלי ים.

אם זה היה סרט בשחור-לבן והייתי מעשן זה היה השלב שבו הייתי
שולף סיגריה מהחפיסה, מדליק אותה באמצעות גפרור, שואף שאיפה
עמוקה ומשחרר ענן דרקוני אל החדר.
שלי ים. שיננתי את שמה בשנאה יוקדת כפי שעשיתי כל-כך הרבה
פעמים בעבר.
היא תהיה הקורבן החמישים שלי.

למחרת, לאחר שאישרתי את קבלת העבודה וקיבלתי בחזרה פרטים
מפלילים על אותה קליינטית משוחררת-לשון ובלתי-מרוסנת, ניגשתי
לעבודה.
הצעדים הראשונים היו הכי פשוטים:
ישבתי על ספסל ממול לביתה שבדרום תל-אביב וצפיתי בה בבוקר
כשהיא ירדה וחיכתה לאוטובוס שיקח אותה לעבודתה כמלצרית באיזו
מסעדה שבמרכז תל-אביב.
התענגתי על תנועות הגוף שעשתה כשהרימה את עצמה על קצות האצבעות
כדי שתוכל לראות את מספרי האוטובוסים שזרמו לתוך הרחוב שבו היא
עמדה.
ליטפתי בעיניי את הקימורים שלה שהתמתחו מציפייה בכל פעם
שאוטובוס הגיח מעבר לפינה, והתקפלו מחדש כשאשר היא הבחינה
שמספרו הוא אינו המספר שאליו היא כה כמהה.
לבסוף, לאחר דקות ארוכות של המתנה, הזדחל לו אוטובוס מספר 55
לעברה של שלי.
הדלתות נפתחו ומשב רוח קריר של מזגן שטף אותה.
מעבר לרחוב שמעתי אותה צועקת על הנהג: "תגיד, מה לקח לך כ"כ
הרבה זמן?   בטח ישבת בתחנה עם החברים שלך ושיחקת קלפים, הא?
אנחנו פה אנשים שצריכים להגיע לעבודה, אתה יודע. כמה אפשר
לחכות פה בחום?"
רציתי לחנוק אותה.
רציתי למלוק את הראש שלה מהצוואר החלק שלה.
רציתי לצעוק עליה "נראה לך שהוא עושה את זה בכוונה, יא
בת-של-כלב?''
הנהג הנבוך ישב לו בכיסא ושתק. אני עצרתי את עצמי מלרוץ לתוך
האוטובוס ולדפוק את הראש היפה שלה בתוך החלון.

ניתקתי את החשמל של הדירה שלה, והמתנתי שהיא תחזור מהעבודה.
חמש דקות אחרי שהיא חזרה דפקתי לה על הדלת.
לבשתי בגדים של טכנאי של חברת החשמל, התנצלתי בפניה על התקלה
והצעתי להכנס ולבדוק את השקעים שלה.
שלי לא התנגדה בכלל, היא אפילו שמחה שהגעתי מבלי שהיא טילפנה.
"תכנס, תרגיש בנוח. אני נכנסת למקלחת לכמה דקות כי אני פשוט
נמסה פה בלי מזגן, טוב?"
היא זרקה לעברי ונכנסה לכיוון המקלחת.
כעבור כמה דקות היא יצאה, השיער הארוך שלה היה רטוב ונצמד
לגופיה הלבנה שנדבקה לחזה שלה. הבטן שלה נשארה חשופה. שזופה
וחשופה. ניערתי את הראש שלי כדי שהיא לא תקלוט שאני בוהה בה
וחזרתי לרכון ליד אחד השקעים, מעמיד פנים שאני משחק עם
החיבורים.
שלי התקרבה אלי, נודפת ריח מתוק של וניל, ושאלה אם היא יכולה
לעזור.
העפתי מבט אל הרגליים הארוכות שלה שביצבצו מתוך תחתוני הבוקסר
השחורים שהיא לבשה, ואז העליתי את העיניים שלי לכיוון העיניים
שלה, לא לפני שהגנבתי מבט חטוף במחשוף שלה. "את יחפה" הצבעתי
לכיוון כפות הרגליים הקטנות שלה "לא ממש כדאי שתתעסקי עם
חשמל".
היא חייכה חיוך ממיס ואמרה "טוב, לפחות תן לי לתת לך משהו קר
לשתות" ובלי שאני אענה היא הסתובבה לכיוון המטבח, נותנת לי
להסתכל על התחת הקטן שלה מדשדש לו להנאתי.

שלי חזרה עם כוס מים, ואני התרוממתי מהרצפה כדי לקחת ממנה את
הכוס.
היא נעמדה ממש קרוב אלי, הושטתי את היד לעבר היד שלה והאצבעות
שלנו ליטפו אלו את אלו.
"אולי תבוא לבדוק את השקעים בחדר שינה שלי?'' היא הציעה בחיוך
הנהנתי ולא הורדתי ממנה את העיניים. היא הסתובבה והתחילה ללכת
לעבר החדר שלה.
אני בינתיים הנחתי את הכוס על הרצפה וצעדתי אחריה כמוכה-הלם.
היא נכנסה לחדר והורידה את החולצה שלה.
התבוננתי בה, מתלבט מספר שניות אם לבצע את המשימה שהוטלה עלי
או להכנע ליצרים הראשוניים שבוערים בי ורק אז לרצוח אותה.
ואז היא הורידה את הבוקסר.
אני ארצח אותה אחר כך.

היא התקרבה אלי ונשמתי אותה.
היא משכה את החולצה שלי מעל הראש ואפילו לא טרחה להסיר את כולה
כשהיא הצמידה את השפתיים שלה לשלי.  היא בלעה אותי ואני
התמסרתי לתוכה.
לשון מלטפת לשון, שיניים נלחמות עם שפתיים.
הפטמות שלה נמחצו בחזה שלי.
התלפפנו אחד בשניה בלי מעצורים, הידיים שלה אחזו את השכמות
שלי, כפות הידיים שלי טיילו על המותניים שלה, נוגעות לא-נוגעות
בקצה הישבן שלה.
היא לא חיכתה יותר מידי, היא הפשילה לי בתנועה חדה את המכנסיים
והשאירה אותי עומד בתחתונים בקצה המיטה שלה.
"תשכב" היא ציוותה, ואני שכבתי.
שלי כיבתה את האור והדליקה נר קטן. היא ניגשה לעבר הארון שלה
באיטיות ושלפה ממנו זוג אזיקים עם פרווה.
היא המשיכה את התנועות החושניות שלה חזרה לכיווני והניחה את
המתכת הקרה על הבטן שלי. ''לא אכפת לך שנהיה קצת קינקים,
נכון?'' היא ליקקה את השפתיים שלה ואני רק יכולתי להניד את
הראש מצד לצד.
שלי שלחה אצבעות מגששות לעבר התחתונים שלי שאיימו להקרע ובמקום
לתת לי את מה שרציתי היא המשיכה את המתח ועשתה את דרכה אל
האזיקים. היא גררה אותם לאורכי עד שהיא נעלה יד אחת שלי
והעבירה את האזיקים דרך המסגרת של המיטה.
בשלב הזה כבר הרמתי באופן אוטומטי את היד השניה לעבר האזיקים
כדי שהיא תעשה בי כבר את זממה. שלי לא חיכתה יותר מידי זמן.
היא חנקה את הידיים שלי ווידאה שאני לא אוכל לזוז. בתנועה
חתולית היא העבירה רגל אחת מעליי והתיישבה לי על הבטן.
הריח שלה שיגע אותי, היא הורידה את המותניים שלה לאט לאט,
דוחפת את עצמה למטה בעזרת המוטות של המיטה. אני רוצה רק לשבור
את האזיקים, להפוך אותה על הגב שלה ולהכנס אליה בלי להפסיק.
היא לא מוכנה לזה עדיין.
היא העבירה באיטיות משגעת את הציפורניים שלה עלי מהצוואר ועד
לנקודה שבה הרגליים שלה היו פסוקות על הבטן שלי.
הלשון שלה מטיילת עכשיו בתוך הפה שלי. נושכת אותי בעדינות
ומוצצת את הלשון שלי.
היא רועדת מעליי, אני מתמתח כדי להרגיש אותה כמה שיותר, היא
מעיפה את השיער שלה על הפרצוף שלי, אני מסניף את השמפו שלו,
היא שורטת לי את הצלעות עם הציפורניים ואני גונח.
"אני רוצה שתעשה משהו קטן בשבילי" היא לוחשת לי לתוך האוזן
והיד שלה מחטטת מתחת לכרית שהראש שלי מונח עליה.
"מה שתרצי" אני כבר לא יכול יותר.
היא שולפת סכין ומניחה אותה על הצוואר שלי ולוחשת "תתקן לי את
האינטלנט"...

כל הדמויות בדויות, וכל קשר בינן למציאות הוא מקרי לחלוטין.
לא רצחתי אף-אחד. עדיין.
מוקדש לשמעון ממן, המוריס הפרטי שלי, שאם יש אלוהים בשמיים הוא
ימצא דרך לבעוט לו בביצים על כל פעם שהוא טילפן אלי.