בפסטיבל הקומיקס 2008 ראיתי אותך שוב.
זה קרה מיד אחרי שזרקתי כוס קפה
לפח היחיד שהיה בכל רחבת הסינמטק -
הפח של דוכן הקפה.

למעט אי הנוחות הקטנה הזאת
הכל היה מאד נחמד -
הדוכנים היו פעילים
הפוסטרים תלויים
והקומיקסאים הצעירים
ביקשו אש ללא עכבות
על רקע שמי הערב החמימים.

אני נתקלתי בזינה, ידידה ותיקה שלא ראיתי שנתיים
וישבנו ודיברנו על מה שכל אחד מאיתנו עושה היום.
מאוחר יותר קמנו והסתובבנו בין הדוכנים
(מי היה מאמין שיש כל כך הרבה מאיירים בעיר הזאת?)
זינה ניווטה לה ברכות בין דוכן לדוכן,
רכבה על גלי הטעם הרע וחוסר האחידות הסגנונית
עד שעגנה במפרץ ההגיון העיצובי.
כשביקשה סליחה והלכה להשתין
התחלתי לחשוש שמא אני נצמד יותר מדי
ושהיא לא מעוניינת בצללית.
בדיוק אז קמתי ללכת לדוכן הקפה
ומיד אחר כך נתקלתי בך.
שגם אותך לא ראיתי שנתיים
רק שאת לא בדיוק ידידה.

פנימה, לתוך הבניין לא נכנסתי.
הקרינו שם סרטים וכל מיני רבי-מאיירים עמדו
מול קהל של ילדים והסבירו על אקצרה. לא בדיוק הקטע שלי.
וגם, להיכנס פנימה זה קצת פלצני, לא?
כלומר, בחוץ עוד נשמרת אווירת שוק הפשפשים
שיטוט חסר תכלית, התקווה למציאה
בפנים זה כבר כמו ללכת לקונצרט.
נעצתי מבט באיפור הכבד שהתקשה על פנייך
התעבה על שפתייך והכביד על עפעפייך
ואז אמרת שאת נכנסת פנימה לקנות כרטיס
ואז אמרת "בייוש!".
אני הנמכתי ראש להביט באחורי שוקייך.

לפתע התמלאה הרחבה
באנשים שלמדו איתי באותה השנה
מפגש שכבתי עם קליקת המאיירים ממש, אפילו מרצים היו.
אמרתי שלום והמשכתי לעמוד, עדיין מחזיק בכוס הריקה
בזמן שזינה המשיכה להשתין, רחוק משם.
זינה חזרה לבסוף, סימני העצבנות גלויים עליה,
שאלה מתי בכוונתי להתקפל משם.
אמרתי לה שעוד רגע, נעמדתי בתור ליד הדוכן הראשי
שבו קניתי ספר וחיכיתי שהמאיירים יציירו לי הקדשה.
אחד המאיירים, שבמקרה גם נכח בהגשת פרוייקט הגמר שלי לפני
כחודש, כתב:
"לאנדי החבוב, מדויד".

מה שהזכיר לי את שנה גימל, לפני ארבע שנים
כשהלכתי בהר הצופים ופתאום צצת מאחורי אחד העמודים.
חייכתי אלייך ותוך כדי הזעה סיפרתי לך על רעיון לאיור
שחשבתי שהוא גאוני.
שיחקת בשיער כמו ילדה
לאורך כל השיחה
ודיברת בקול החרישי שלך
כמעט נושכת את השפה
ואז הלכנו.

ואז מצאתי שוב את ידידתי זינה
עומדת כמו דחליל בין הדוכנים
תפסנו את השקיות של הערב
והלכנו משם
לא לפני שחזרתי כל הדרך לזרוק את הכוס ליד המוכרת המופתעת
לא לפני שהספקתי לראות אותך פעם נוספת, עם החבורה הקבועה שלך.
הרעיון לאיור היה אגב, מטומטם לגמרי.

אני מניח שאי אפשר באמת להתחמק מבני הכיתה שלך, אנשים
שפעם ראיתי מדי יום וצרכתי איתם קפה וסיגריות תחת שמש יבשה.
בעיקר לא כשאתה מוצא את עצמך משוטט בפסיטבל הקומיקס
מכל המקומות בעולם,
הרי למעשה חיפשתי את זה.
האם קיוויתי להיתקל בכל אחד מכם שוב, ואפילו בך
ובמישהי כמו זינה, ועוד בהפתעה נאיבית ובלעדית לי
כאילו שכולם חיכו רק לי? אני מניח שאני עדיין רוצה אותך
הרי את ואני באותו המקצוע, רק עובדים בטכניקות שונות
ובטח ניפגש במסדרונות אחרים
(אולי ליד מכונת הקפה, למרבה הקלישאה)
כמו שקורה תמיד עם אנשים מסוגנו
שחגים תמיד סביב אותו ציר-גירויים פרובינציאלי
כמו ירחים לכודים בין כוחות משיכה
כאילו היינו חלקים מנוגדים מאותה המשפחה.
בבתי דפוס או בפרזנטציות
בתערוכות או באחד מחדרי המיטות שלנו
ואז אולי נחייך שוב, אני אשחק עם השיער
ואת תנשכי את השפה כמו שם, מאחורי העמוד

אבל כאן ועכשיו?
הרי ידעתי שהרוב זה זבל והטובים ממילא יופיעו בחנויות בקרוב
ואני עומד בקהל ומהנהן שוב לאותם אנשים
וזינה לא מסיימת להשתין, השאירה אותי להתמודד עם כולם, שוב
ואפילו אין לי לאן לזרוק כוס קפה מחורבנת,

יכול להיות שבאמת באתי בשביל זה?