ישר כשהתעוררתי שמתי לב שיש לי הרגשה משונה. זה היה ביום שבת,
אחרי שינה ארוכה על הגב. כל המתח בגב שלי מהיום הקודם השתחרר,
ועל פי מיקום השמש בשמיים ידעתי שכבר כמעט צהריים, מה שאומר
שישנתי קרוב לחצי יממה.
ההרגשה היתה כאילו הכל הפוך. קשה לי להסביר, כאילו כשאני מסתכל
למעלה אני מסתכל למטה. את העובדה שהתקרה נעלמה גיליתי קצת אחר
כך.
במשך כמה דקות פשוט שכבתי על הגב והסתכלתי על העננים עוברים
לאיטם מעליי, שטים בכחול שבין הקירות שלי ומסתירים לסירוגין את
השמש. התחושה שאני מסתכל למטה לא עברה, ולמרות שאמרתי לעצמי
שזה לא בדיוק סביר, ושזה בגלל שאני אחרי שינה ארוכה כל כך שאני
עוד קצת חולם, אבל העיניים שלי התעקשו שאני מסתכל למטה, וכל
הגפיים שלי איימו ליפול הלאה ממני כל רגע. אם להאמין לגוף שלי
על פני המוח, המיטה היא מה שמחזיק אותי במקום. איכשהו.
לא שהיה דחוף לי לקום, לא היו לי סידורים ואפילו לא הייתי יותר
מדי סקרן לראות מה יקרה, אבל בכל זאת. ישנתי שתים עשרה שעות,
הגיע הזמן שהיום יתחיל כבר. התגלגלתי על הצד, ובאופן אוטומטי
התמתחתי, כמעט בלי לשים לב והיד שלי נשארה באוויר, כאילו היא
מרחפת, כאילו היא מציעה לי לחזור בי. שטויות, חשבתי. סתם
פינוק. הרגל שלי הרגישה קלילה מהרגיל כשדרכתי על הרצפה,
והורדתי גם את הרגל השנייה לידה. הסתכלתי על עצמי במראה שממול
וניסיתי ללא הצלחה לסדר את השיער שנהיה פרוע מהלילה.
כשהתרוממתי לעמוד, עדיין בתחושה שאני בעצם עומד הפוך, פתאום
התחלתי ליפול לכיוון איפה שהיתה אמורה להיות לי תקרה. נפלתי
מהר ובעוצמה, כמו בכל הפעמים שהספקתי ליפול בחיים שלי, רק שאז
הייתי רואה את האדמה מתקרבת אליי בקצב מפתיע במהירותו, ועכשיו
היא התרחקה ממני. התגלגלתי באוויר כמה פעמים, מנסה להשיג שליטה
על התנועה שלי, עד שאחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח הצלחתי
להתהפך עם הפנים אל החדר שלי, שהיה עכשיו מרחק אדיר ממני. אני,
עם כל הפחד גבהים שלי, ראיתי את הבית שלי הולך ומתכווץ, בזמן
שאני עולה למה שאני חושב שהוא למטה. אז ראיתי את ההורים שלי
ואחותי, שוכבים במיטות שלהם, ומסתכלים עליי. אולי הם אמרו
משהו, או צעקו, אבל הם כבר היו בגודל של נמלים, וגם ככה הרוח
היתה כל כך רועשת שלא הייתי שומע כלום.
באיזשהו אופן מוזר, לא הפריע לי הגובה שאני נמצא בו כשהסתכלתי
על האדמה מעליי. הרגשתי כאילו אני מסתכל למעלה אל השמיים,
והשמיים הרי אמורים להיות רחוקים ממני. זה היה כשהסתכלתי אחורה
לכיוון העננים שקצת נבהלתי. על פי חוקי הפיזיקה, המהירות שלי
התגברה בקצב קבוע, אבל אחרי כמה שניות פשוט הרגשתי שאני טס
במהירות המקסימלית האפשרית לאדם, ורק הרוח התחזקה. שנייה אחרי
שהתחלתי ליפול, זה היה כמו לעמוד על צוק ולהרגיש את הרוחות
החזקות מהים. אחר כך זה כבר התחיל קצת לכאוב.
מתי שהסתכלתי קדימה, הצלחתי לראות באופק עוד נקודות קטנות
שנופלות לכיוון העננים, כמוני, אבל הם היו מעטים. הרוב, כך
נדמה, נשארו במיטה.
כשהתחלתי להתקרב לעננים, וממש הרגשתי שאני יכול לגעת בהם, הגוף
שלי ממש התחיל להרגיש את הנפילה. הרוח היתה כל כך חזקה,
שהרגשתי שהגוף שלי מתחכך בזרם עצום של מים, ולא יכול לעצור.
האוויר לא האט אותי, והמשכתי לצבור מהירות עד שכשהתקרבתי
לעננים זזתי במהירות כזו שזה היה כמו להתנגש בענן עם מטוס
סילון. חציתי את הענן הראשון בהרף עין, והטיפות הקטנות שנגעו
בי הפכו לאדים מיד. אחרי הענן הגוף שלי התחיל להרגיש מאובק
נורא, ומעליי היה שובל קטן של אבק, שככל הנראה יצא ממני
ומהבגדים שלי, שהתחילו להתפורר.
בתנועה מהירה התהפכתי עם הפנים למטה, לעננים ולחלל, והתאמצתי
לשמור על שליטה כשאני מאבד את החלקים האחרונים מהחולצה שלי,
שבערה בלי אש והפכה למין חול דק ולבן. אחרי עוד כמה שניות ועוד
כמה עננים, שעברו בלי שאספיק בכלל לשים לב, ראיתי רק חושך
בעיניים, והמון המוני כוכבים מאירים באור בוהק וחזק, כזה שאי
אפשר לראות מהקרקע. הגוף שלי התחיל להרגיש קטן יותר וקל יותר,
ולמרות שהרוח היתה חזקה כתמיד, הרגשתי אותה פחות, וכשהרמתי
ידיים ראיתי שלא נשארו לי אלא שני מקלות קטנים שמתפוררים בן
רגע, והגוף שלי התפורר מהר ובטוח, כולל הפנים, ואז כבר לא
יכלתי לראות, ובקושי לחשוב, אבל הרגשתי איך אני הופך לקו של
בשר עם שתי רגליים קטנות ושאריות של ראש, ואז גם הגוף נעלם,
ונשארו רק הרגליים. שתי כפות רגליים קטנות שהתרחקו אחת מהשנייה
עד שהפכו לעננים קטנים של חול לבן.