בס"ד

כבר הגיעה השעה, כך חשב לעצמו גון הוא התרומם מספת הבד
המתפוררת כיבה את הסיגר שבידו והכניסו לקופסת הכסף שקיבל מאשתו
ליום נישואיהם.
את הסיגר קנה באנגליה בביקורו האחרון - מה שעשה אותו יקר
לליבו,
במהירות הכניס את הקופסה לתוך כיס המעיל והרים אותו בידו,
ובידו השנייה הרים את תיקו ביודעו שהוא צריך לשמור עליו כמו על
חייו.
גון יצא מהבית בטריקת דלת, ומרוב שהיה טרוד שכח לנעול אותה
הוא רץ במורד המדרגות תוך כדי סידור מעילו בחפזה פרץ אל הכביש
באור אדום - מה שכמעט עלה לו בחייו,  בשנייה אחרונה נהג המונית
שעברה שם בלם ויצא מהמכונית בצעקות רמות.
אבל לגון לא היה אכפת הוא ירד בזריזות במדרגות לכיוון הרכבת
התחתית בדרכו עבר על פני מישהי מוכרת, בגלל היותו לחוץ לא עצר
לומר שלום הוא גם לא זכר מאיפה הוא מכיר אותה הוא עצר וניסה
להיזכר... מאחר שראה שאינו מצליח והזמן דוחק, המשיך לדלפק
מכירת הכרטיסים.
הוא שילם במזומן על הכרטיס תוך שליחת חיוך כובש שרק הוא ידע
לעשות לעברה של המוכרת והצליח לעלות לרכבת ממש בשנייה האחרונה
לפני שזו החלה לנסוע.
הוא תפש לעצמו מקום באזור תחילת הקרון, תוך העפת מבט לשאר
נוסעי הרכבת. אך, חייך לעצמו במרירות חבל שרק נשים מבוגרות
ועובדות זרות נוסעות ברכבת...
"טוב, לפחות אוכל קצת לנוח" חשב לעצמו "יש לי עוד יום ארוך"
מהר מאוד הופרה שלוותו, בקצה הקרון עמד בחור גבוה כמעט שני
מטרים גובהו לבוש במכנס שחור מחוייט וחליפה ארוכה תואמת, לראשו
היה כובע גדול שכיסה את רוב פניו רק קצת זיפים היה אפשר
לזהות.
"עוקבים אחרי" חשב גון לעצמו, אבל איך הם גילו?
גון קם והחל ללכת לכיוון הקצה האחורי של הרכבת תוך דחיפה קלה
של נוסעים שעמדו בדרכו, מהר מאוד הוא שם לב שגם האדם הגבוה
בעקבותיו,
גון החל להאיץ את מהירותו, וגם הגבוהה עושה כמותו.
הוא החל להזיז אנשים שהפריעו קצת יותר בפרעות וניסה לגרום להם
לחסום את דרכו של האיש הגבוה אולי כך יצליח להסתתר מפניו,
לצערו של גון האיש היה גבוה ורחב יותר מדי בשביל שמשהו יפריע
לו.
גון החל להילחץ, איך אני יוצא מהמצב הזה, הוא נסה לחפש מישהו
שיוכל לעזור, אך לשווא כולם אזרחים תמימים, ולא כדי לערב אותם,
הם לא אשמים, אך אילו ידעו מה יש לו בתיק...
כמו נס הרכבת נעצרה פתאום בתחנה וגון מיהר לצאת, הוא רץ לכיוון
המעלית ולחץ מהר מאוד על הלחצן שמורה לסגור את הדלתות, הדלתות
נסגרו ממש לפני שהגבוה הגיע גון היה שמח בעודו נזכר שהדבר
האחרון שראה לפני סגירת המעלית היה מבטו המאוכזב של האיש שפספס
אותו בשנייה והרשה לעצמו להגניב חיוך ממזרי לעבר המראה המהודרת
שניצבה במעלית. ברגע שהמעלית הגיע למעלה גון רץ במלוא כוחותיו
דרך המדרגות היורדות חזרה למטה ותפש את הרכבת ממש שנייה לפני
שזו החלה בנסיעתה שוב.
נפטרתי ממנו חייך לעמו גון והחל מדפדף בעיתון של היום, עובר על
כתבות ומחייך.
זה עוד מעט יתפרסם ידע לעצמו..אנחנו עוד מעט מסיימים את
העבודה.
הרכבת המשיכה בנסיעתה חולפת במהירות ליד הבתים הגדולים של העיר
בדרכה לאזור הכפרים של המדינה... לא רחוקה הדרך ואני יוכל לשוב
לביתי חשב לעצמו גון "כבר נמאס לי מהארץ הזאת הכל גדול פה
ומגעיל אני רוצה את השקט שלנו לשבת עם אישתי שוב במרפסת להנות
מהאוויר ולשבת כל הלילה ולדבר עד הזריחה"... "אך הזריחה"...
גון שקע בחלומות יפים על אשתו וביתו הרחוקים ונרדם כשחיוך על
פניו...
לפתע ראה איך דמותה של אשתו הולכת ונחלשת ואיך אותו האדם הגבוה
מופיעה במקום דמותה.
גון קם בבהלה הרים את עיניו לעבר קצה הקרון והנה שוב אותו האדם
הגבוהה עם השחורים עומד בסוף הקרון ומסתכל עליו... גון נבהל
אין לו עכשיו מה לעשות...יש לו עוד נסיעה של כרבע שעה עד לתחנה
הבאה שבה הוא צריך לרדת... אבל איך אפטר ממנו? חשב לעצמו...