[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
פרגמנטים

ואז הוא הלך. בחושך הזה הוא הלך, והוא ידע טוב מאוד ללכת. הוא
ידע גם לאן. הוא קפץ מעל כל המשוכות והגיע לאן שהגיע רטוב
ויבש. אמרו לי לך ימינה, אמרו לי לך שמאלה, אבל אני הלכתי ישר
- הוא אמר וטיפס על העץ הקרוב, חוטף פלח קוקוס, שותה את המיץ.
אתה יודע, הוא אמר, פה הורגים משוררים, ואז מתרפקים על השירים
שלהם. אתה לא משורר, אמרתי. אני כן, אמר. אני כותב בעננים
ובכוכבים. מלאכים מתמוגגים. והוא חיפש לעצמו איזו חתיכת קרטון,
שם על הראש, ונרדם. אני רציתי שכשיתעורר יהיה לו מה לאכול.
שמעתי יש חלקת אבטיחים שלוש קילומטר מ-פה. אז נעלתי את נעלי
הספורט והלכתי ככה ברוח הערב הקרירה אל חלקת האבטיחים. ערב על
אבטיחים יורד. ואני קוטף לו איזה אבטיח אדום טרי מהאדמה,
ומסתובב וחוזר חזרה. והוא עדין יישן, ואני חופר בור באדמה ושם
את האבטיח לשמור אותו לו קריר. ובשמיים חולפים רכבות. רכבות של
מלאכים ושטנים. והם מתנגחים אלה באלה, ואלוהים שר לי בקול של
אישה שיר געגועים לשכינה, למה את לא באה, למה את לא מתקשרת.
אני מתחיל להיות עייף, ולהצמיח כאב ראש מתחת למצח. אז אני שם
את הראש על ערימת עלים ודשא ומביט אל השמיים, הולך לאיבוד. אני
מבקש מאלוהים, אם תואיל בטובך, לעקור את הכאב הצורב מבטני, זה
נמצא ממש מתחת לטבור, ואני מהלך בו כבר שנים, הולך ובא. והחורף
צריך להגיע, ויהיה קר. ויום יבוא ואני אהיה אדמה.



קיץ, והאוויר חם. בלילה כל הרוחות החמות פורצות דרך החלון
ומדלגות על הכל, הן לא רואות כלום, הן רק מסתערות על גופה
המדהים של אפרסק עירומה על המיטה, הוזה ומעשנת, ועושות איתה
אהבה. כל תא עור בגופה נפתח כמו פיו של יונק דבש, והרוח, החמה,
החרמנית, שותה אותה ושותה אותה, והרוח לא מרווה, ואפרסק הופכת
רק יותר מלאה ורטובה.  

היא הולכת בין האנשים, בתוך כל הפוליטיקה והבירוקרטיה, אנשים
אומרים לה מה לעשות, טרולים בחליפות, קופים שמעלים עשן
סיגריות, היא הולכת בין כולם והם לא רואים, הם לא יכולים
הטיפשים, הם לא רואים שמלאך מדבר איתם, רושם את הערותיהם, מנסה
להבין את תוכניותיהם וכוונותיהם במוח הטיפשי שלהם.
שאלוהים ישמור אותי, כמה היא מתוקה. אני מנשק את השפתיים שלה,
הן נוצרו מדבש ודובדבנים. ריח הבל פיה הוא ריח אפרסמון. אני
מריח את שיערה אני נהיה מטומטם. "כמה את אוהבת אותי, יפה שלי?"
אני חורט את פנייה על הקירות, מנסה ללכוד את היופי הזה,
והמתיקות שקורנת, בציורים, צילומים. אני מקליט את קולה "שירי
לי." אני עושה אהבה עם כל סנטימטר של עור חשוף בגופה, ולא
מצליח, לא מצליח להרוות את עצמי מאהבתי, ממשיכתי המטורפת,
מרצוני לאכול אותה ולהכניס אותה אליי לבטן, שתהיה מים בגופי.
לא מצליח להיות היא.
הצללים חגים על הקירות. הלילה קרב. שמש דם וטבח שוקעת חרש מעבר
להרים. צלקת אדומה-כתומה-ורודה מרוחה על השמיים, פצע בלבי
מאהבתי, פצע בלבו של האלוהים על יופי כזה שהוא כה מודה לו, ונע
בעולמו, מאיר את כל היכלו, הרקיע השביעי, וכיסא הכבוד.
אני מסתכל מהחלון לתוך הרוח הקלה, לתוך הזרעים שעפים בתפרחת
האביב לתוך כל חלקת אדמה. אני שורט את חזי ומאכל את לבי
מגעגועים, אליה, האישה הזו הבחורה שלי, בואי תאמרי לי מילה,
תביטי בי, תלחשי את שמי ותרצי אותי כל-כך. את יודעת שבשבילך
אני נולדתי, ואני שלך כולי שלך, כל עצם, תא, רקמת בשר, כל חופן
נשמה וכל ליטרת דם. המחשבות הנעות והרגשות הגואים, האהבה,
המין, הרוק שמצטבר בחלל הפה מתשוקה וגעגועים, כולם שלך, אם רק
תבואי.



יש כאב צורב לי בבטן. רעב שלא הרגשתי הרבה זמן. הייתי יכול
לכתוב את סיפור הזוגיות הכי אפל, מרגש, קורע ואוהב שיש, לו לא
הייתי חלוד. כשהיא הולכת בעקבים שטוחים בגשם ואין לה מטרייה.
היא מתחלקת לפעמים כי הסוליות חלקות, ומקללת את הנעליים למרות
שהיא אוהבת אותם, כי הם נראים עליה טוב. העננים שחורים מכסים
לאט את הירח, והיא מביטה לרגע בירח ההולך ונעלם בבעתה, בכאב
חלול, כאב ילדות ישן, כמו כשאימא הייתה הולכת לעבודה כשהייתה
תינוקת, ובלילה היא לא הייתה רוצה להירדם כי ידעה שכשתתעורר
אימא לא תהיה. מכונית עוברת וספלאשש- היא מתיזה עליה מים. היא
מקללת בקול את הנהג האלמוני, במרירות, ורק אוזניים חולפות
שומעות אותה בלי להיעצר ולתהות. מרחוק יש ים בשמיים, ים של
שחור-כלום שצף כמו שמן שחור רותח והוא מתקדם לבלוע את הכדור
הזה. היא חשה בזה, ופטמותיה מתקשות מפחד. באיזה מקום היא
יודעת, ובאיזה מקום לא, כשגם כשהכלום מתקדם למחוק אותה היא
הולכת לביתה, וחושבת על ההסקה, ומה שהקליט לה הממיר, ואיך היא
תשב רגל על רגל ברגליים יחפות מול חום ההסקה הגדול, כמעט תשרוף
את כפות רגליה, ותשתה שוקו חם ומתוק עם קוביות שוקולד חלב,
תבכה מבפנים, אבל כל חזותה זחיחות של הנאה, הרי יש לה את הפינה
שלה, ולא היא יכולה בכלל לשנות משהו בעולם המחורבן הזה.

יש לי כאב צורב בבטן, ורעב שלא חשתי הרבה זמן, רעב עם שיניים.
אני שומע את שעתיים האקמול בגלגל"צ בין 18 ל-20, וחושב שהרעב
כה גדול, שהייתי יכול לכתוב את סאגת האהבה האפלה, הקורעת,
המרגשת, המפרה שלווה ביותר שאני יכול להוציא מבין אצבעותיי, לו
לא הייתי כזה חלוד ועייף. אין לי כוח לכתוב, אבל גם אין לי כוח
להתמודד עם עצמי מחוץ למילים. אני מפעיל את הרשמקול האוטומטי
בראש שאומר לי בקול קר מה לעשות בשעות חירום. אחד, שתיים,
שלוש... לפי הסדר, תעשה כך וכך. ואני רק פועל לפי הקול, מילה
במילה, ולאט שוקע הכאב. הוא תמיד יודע, הטייס האוטומטי.



לילה של שינה טרופה. אני נשבעת, השכן רוצה להרוג אותי בגלל
שאני לא רוצה לבשל לו. נכנס לילה אחד, אחרי ימים בהם נידבתי לו
סיגריות, סוכר וקפה, אומר אני גר לבד, אוכל רק סנדוויצ'ים,
תכיני לי איזה אורז, עדיף עם צימוקים. פעם בשבוע, מה אכפת לך?
אחר כך ביקש הלוואה של אלפיים שקל, כאילו לא מספיק. לא מכניסה
אותו יותר, לא נותנת כלום. כשאני שמה מוסיקה והוא לא אוהב הוא
מוריד, המאנייק, את השלטר החשמלי. קרה הייתי ערה שלוש בלילה,
ופתאום חושך ודממה. יושבת, חושבת אורב לי בחוץ. פותחת סדק
ומאירה בפנס.
הבן-אדם עושה דברים בדירה מעבר לקיר, כאילו כל היום מנסה לתלות
תמונות, אבל אני יותר בסברה שהוא זורק דברים על הקיר, או אפילו
דופק את הראש בקיר, לא קשה לנחש מה יישבר בסוף.
בונים אצלנו למטה, הוא חושב מנסים להרוס את הבניין.

ישב אצלי ידיד, שמענו מוסיקה. בא השכן, אמרתי לו בלי לפתוח -
אין לך מה לחפש פה יותר. אחרי שלוש דקות החשמל מת. ידיד שלי
אדם פיקח, אומר משעמם לו זה? אמרתי כל הזמן משוחח עם עצמו. אמר
את רוצה, אני אשוחח איתו באגרופים. אמרתי לו תודה, אני שומרת
את האפשרות, אבל בינתיים הכול די רגוע יחסית לחיים לא רגועים.

הכסף מההופעות מתחיל להיגמר לי, אין לי גז, אבל בינתיים יש
חשמל. עוד חשבתי לי בואי נעוף מפה לטרק פרטי באפריקה, נשכב עם
שחורים חסונים מצוידים היטב, קוקוס בבוקר ובשרים בלילה, חוכמת
אפריקאים זקנים מסביב למדורה על גבעה צופה לים, לאור ירח. אבל
זה יהיה כמו שחזרתי מקנדה, ישר לישראל קרה מדי או חמה מדי, בלי
בית ומיטה לישון בה, גרה אצל חברה עסוקה, שאומרת כל הזמן לא
נורא - קחי ת'זמן, אבל היא מחכה שאני אעוף משם, או לפחות שיהיה
לי כסף להשתתף בהוצאות של הבית, ולא נוח לה שאני שומעת אותם
שוכבים מאחורי הדלת, אומרת לו תלבש משהו לפני שאתה יוצא, יש
אורחת.

אני חתלתולה, אני אומרת לו. הוא צוחק, אומר את חכמה יותר ממני,
שרוטה אבל חכמה. אני אומרת אל תעליב, אני לא חכמה. הבן-אדם
מתפקע מצחוק, אני מחכה שהוא יירגע, אומר לי את מאדירה אנשים
כדי ללמוד מהם. אני חוטפת סיגריה, אומרת לו חבל אתה לא כאן, בא
לי חיבוק. הוא מהסס רגע ואז אומר "לפעמים המילים שלך עושות לי
זקפה." אני תופסת את הכדור, מפנטזת בקול רם איך אני מבצעת בו
מין אוראלי ארוך, איטי ורטוב. כשהטירוף שלי מתחיל להירגע אני
שואלת אותו אם הוא עוד שם. אומר שיגעת אותי לגמרי, איך אני
אפרק את הזקפה? יד ימין, אני אומרת לו.
שרוטה, הוא אומר, לאכול אותך.



אני גוסס. אני גוסס ואין לי מה לעשות בנידון. אני גוסס ואני
קורבן של חברה חולה. פעם היו לי עקרונות, הם התחילו לחנוק
אותי. אני מרים בקבוק ערק ישר לגרון, מדולל במעט מיץ עגבניות.
מוסיקה הזויה מהמחשב המזוין מעיפה אותי לרחמים עצמיים, להכרה
במצבי העגום. היא כל הזמן אומרת לי שפעם הייתי בכושר מעולה,
כשהכירה אותי. "היית תותח של בריאות ושרירים." היא אומרת, וכבר
מחפשת סביבה גברים שיעקרו אותה ממני. ואני עומד בצד ומסתכל,
אוכל ת'לב אבל יודע שזה מגיע לי. עשיתי איתה אהבה בתוך בריכה
אבל זה היה לפני הרבה בירות. נישקתי אותה בהבל פה מתוק,
וליקקתי לה במיומנות כמעט בלי לנשום, אבל זה היה לפני הרבה
סיגריות. היא אהבה ללטף את הגוף שלי. הייתה נותנת לי להרגיש
כמו סייח צעיר. אבל זה היה לפני הרבה המבורגרים בבורגר קינג.
עכשיו היא כמעט מתעלמת ממני. אומרת שכואב לה לאהוב מישהו שהורג
את עצמו. "אני לא רוצה להיות פה כשתהיה מחרחר זפת, טיפש משיכר
כמו כיכר לחם, ושמן כמו פרה. אני לא רוצה להיות פה כשאתה הורג
את עצמך. אני לא רוצה לדעת שהייתי פה, ולא הצלחתי לשמור
עלייך." ככה היא הייתה אומרת לי לפני השינה, מסופקת מינית
ממישהו אחר ומסתובבת בלי להגיד עוד דבר, מפנה אליי את הגב. אני
אמרתי לה אלף פעמים שאני אשתפר, ואלף פעמים אכזבתי אותה. הייתה
חוזרת בערב מהעבודה, רואה אותי שיכור, פולט עשן, ועל השולחן
שאריות של סטייקים. הייתי אוכל אותם בכמויות, לפעמים חמש.
במכולת אמרו לי אתה שומר על תחלופת סטייקים טרייה. אני גוסס
והיא תמיד צדקה. יש לאישה כישרון מיוחד לשמור על הגבר שלה, אבל
לא כשהוא מטומטם כמוני.



כל פעם שהייתה מגיעה לדירתה הייתה רואה אותו נשען על דלת דירתו
ומביט בה כשהיא פותחת את הדלת ונכנסת לדירה שלה. הוא תמיד עישן
משהו מסריח, ותמיד יד ימין עם קעקוע שנראה כמו קיא היה מכוון
בהטיית גוף לכיוונה. הוא לא היה אומר מילה. רק מביט בה, סוקר,
מפשיט במבטים נוקבים עד שהייתה נכנסת לביתה ונועלת אותה על שני
בריחים. אז הייתה מתפשטת עירומה ונבלעת בחדר המקלחת, שם הייתה
שומעת אותו מעבר לקיר מגלגל מטבעות כמו סביבונים.

הוא לא שיקר לה בעיניו שרצה לקרוע את האימ-אימא שלה עד שתצעק.
באיזה מקום ידעה שמתישהו זה יקרה, החומד בסוף לוקח. אך הווית
הפחד מפני העיר האלימה והכנופיות ברחובות ועיניי הים שלו נבלעו
במוחה המסומם כמו אדים רעילים בבור ביוב מצחין. היא הייתה
נכנסת לבין הסדינים בתחתונים, מכסה את עצמה עד מעל לראש,
ונותנת לקול האוטובוסים והמכוניות בכביש להדהד בראשה עד
שנרדמה. בבוקר היא הייתה מתעוררת בבהלה ונרגעת.

הוא היה סבל ועובד מלגזה בהעמסת סחורה כבדה מפי-הטבעת של המפעל
לתוך המשאיות שיחרבנו אותה לתוך העיר. היו לו פנים של רוצח.
רוצח לא מתוחכם. רוצח שישב בכלא. הייתה לו הבעה מרוכזת ומרוחקת
בעיניו כאילו תמיד התבונן, בדק, זכר ותיכנן. העובדים איתו פחדו
ממנו. לא הראו חולשה ולא גאווה. היו מגלגלים לו את החביות
במאמץ גדול כשהוא היה מרים אותם בקלות בשני ידיים ומעמיס על
המשאית. הם לא ידעו אם עסק בפלילים אי-פעם, או הרג. אנשים עם
הבעה כמו שלו הסתובבו בכל מקום בעיר, אבל הם באו מהמלחמה, והיו
לבושים אחרת. הוא לא נראה כמו חייל לשעבר. הוא נראה כמו חייל
בהווה.

היא הייתה עולה במדרגות עייפה והוא היה רואה אותה עירומה
ומטפטפת. היא הייתה עולה במדרגות עם ג'ינס וחולצה ארוכה ואפודה
ותרמיל, והוא היה מריח ממנה ריח קוס. היא חשה בזה וסגרה את
הבריחים. וכל לילה הייתה עולה והוא היה נועץ עיניים והיא הייתה
סוגרת את הבריחים. וכל לילה וסוגרת. וסוגרת. וסוגרת.



בחדרים שלי השמש משרטטת קווים ורצועות של אור על הכתלים. אבל
זה משהו של "יום חולין" ופה שבת כל יום. כרוז מודיע על סוף
העולם, ואני חושב הרבה זמן חיכינו. מוריד את המים באמבטיה
ושותה בריזר אבטיח מול החלון כש-כל ירושלים מתפללת לאות אחרון
של ישועה, לגרד את תחנוניו של האל.

פוליקר בדיסק היווני מנסה עוד לגעת, אבל כל עוד אין חושך בחוץ
- אני לא מבין על מה הוא בוכה. מן יוהרה מאוסה קופצת עליי
בשעות היום, מצב-רוח סינטטי, לא זורם עם קילוחי היקום. הסבלנות
פוקעת כשהחשכה עומדת להגיע, ותמיד בשעות ערב אלה נראה כי החשכה
מתמהמת בכוונה לעשות דווקא. אבל את תבואי, חשכה נפלאה. את
תבואי דבר לא יעצור, ואני התרפק בתוך הריק הכבד שלך.

דופקים את כדור-הארץ, דופקים את המוח. דופקים את המשפחה
והילדים. הזקנים אין להם כוח, מסתובבים זומבים אומרים אנחנו לא
מבינים. סבא יושב לידי, שיערו הלבן צף ברוח החמה. הוא כבר לא
מסובב את כדור-הארץ, כדור-הארץ מסובב אותו. צייר לי כבשה, הוא
אומר, ודופק את "הנסיך הקטן" על הרצפה. צייר לי כבשה, הוא
מכאיב לי. אני אומר לו סבא, הנה כבשה. הוא אומר זו תיבה. בפנים
יש כבשה... אני לא מטומטם, צייר לי כבשה! בספר אני מוצא כבשה.
הנה, סבא. כבשה. כבשה... הוא מחייך, אבל לא טוב. אתה, אתה
תצייר לי כבשה.

אני נמצא עם סבא ופוליקר הפסיק לדפוק במוח. "סווווף
העווולם..." מכריז המואזין והקול מתגלגל כמו עננים. אני קם
להביא לי בירה, וכדור- הארץ דופק את עצמו, והמוח דופק את עצמו,
והמשפחה והילדים דופקים את עצמם... והרגל נדפקת בשולחן ואני
מקלל את החיים המחורבנים שלי כולם, תופס את אצבעות הרגליים,
מדדה למרפסת.

אני רואה את סבא, מאושר כמו ילד קטן, מסתכל לשמיים. סבא? תודה
הוא אומר, ובשמיים אני רואה כבשים, מלא כבשים, אדומים מלהט
החמה הטובעת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה, במה
שעל הקיר,
מי הכי הכי
שעיר?


לא אני, זה
בטוח...

שיעול

סליחה,
כדור שיער.


מיאו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/09 0:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה