בחורף הזה אני יורד על ברכיי ומחפש את שאהבה נפשי. היא הולכת
עם כולם. לא שייכת לאף-אחד. רצה בגשמים מגבר לגבר ושם נותנת
ולוקחת ונותנת את כולה על כל גופה שאני כה סוגד לו, הם מקלפים
את הבגדים מעליה ואוהבים אותה יותר משאני מגיע. הם גורמים לה
לצחוק ולהזיע, ואני רואה הכול בעין השלישית וידי לא מגעת כשהיא
באה אליי ושותה איתי כוס קפה. וכף רגלה בעקב נמוך מתופפת על
המרצפות והיא שואפת מהסיגריה שלה כה עמוק לריאות, כאילו החליטה
להחליד את עצמה כאן ועכשיו. אנחנו עומדים מול החלון האטום
ומביטים בגשם הורס את העצים ומטהר את האוויר, והיא מושיטה ידה
אל מותניי ומחבקת אותי אליה ואני מריח ממנה גברים זרים וזיעה
וריח נפטלין של בגדים ישנים, והיא חשה את גופי רועד ומנסה
להסות אותי להירגע, אך פניי בעקבות אפי יורדות ומרחרחות אל בין
רגליה ובן-רגע היא מחליטה לתת הכול, מורידה במהירות ובקנטור את
המכנסיים והתחתונים עד לקרסוליה, אוחזת בראשי ואומרת לי קח.
ואני לוקח. הו, כמה שאני לוקח. אני אוכל אותה שם, וטועם את טעם
השפיך של כל הגברים שהיו בה, וטעם הדגים שלה, וריח הצלי, וזיפי
ערוותה דוקרות בשפתיי, אבל אני לא מניח, והכאב אף נעים לי,
והריח הלא-היגייני מסחרר אותי כשאני לוקח את האישה שלי בפי אל
תוכי על לשוני ושפתיי.

היא מביטה בגשם, מה היא רואה - אני לא יודע, היא משוגעת, היא
עשויה לראות בי הכול. אני חוזר מכיור חדר האמבטיה, שם שטפתי את
פי ממנה בסבון ובדרך קרצפתי את כל פניי. והיא כבר לבושה לגמרי,
רק החולצה לא במכנסיים, ואני יושב על הכיסא הצמוד לחלון והיא
על הכיסא המרוחק יותר, ומניחה את רגליה עם נעליים עקבים נמוכים
על ירכיי, ומספרת לי על אנשים שהחליטו למכור את נשמתם לשטן,
ורוחות שמסתובבות בינינו - אנחנו לא רואים, ומפעלי חיים
אורגניים בלב בטנה של האדמה, מרכז כדור-הארץ, ושמש ושמיים,
ושמיים הם סוליה המתקרבת למעך אותנו בהילוך איטי. ושמש היא פנס
בלילה של עששית מהבהבת, ילד-אל שקורא ספר אלים בחושך, וחם לו
לפעמים, וקר לו לפעמים, ופעם חורף ופעם קיץ, ולפעמים גשם - הוא
משתין, והיא אוהבת כשהוא משתין עליה.

לקחת את שפיותי ממני
ואני כבר לא רואה עולם שלם
רק חלקים,
של פאזל מתמוטטים בתוך עינייך
מכרת את עולמך לי,
ואין בי אני

והיא הייתה רצה בגשם עם כל המעילים והצעיפים, ורגליה עקבים
נמוכים קלים על האספלט, וכולם חשבו ממהרת - אבל רק רצה, ולא
היה לה לאן, ולא היה לה זמן ושעון ומקום - רק הגשם, והיא הייתה
רצה, ובראש שלה מתנגנת מוסיקה שאיש מעולם לא הלחין, ואנשים
ששום אדם לא ראה שרים לה, רק לה, בתוך הראש שלה, והיא מחייכת,
ורצה, ורצה, כאילו תיפתח לה דלת לעולם אחר שם בגשם, בתוך כל
צעיפי המים, והיא תיכנס...

אני חצי ישן, ובראש שלי מהדהדת מוסיקה - אני לא מוצא את הסוף
וההתחלה, ולרגעים ועוד רגעים היא שם יושבת על הרצפה, נשענת על
הספה, שותה ושותה בלאדי מרי, ובחדר מסתחררת המוסיקה בלוף, ורץ
לי הזמר הזה בתוך הראש, עוקר לי חלקים מהמוח. אני מתעורר
מטומטם וקולט אותה הולכת לשירותים, משתינה בעמידה בדלת פתוחה,
ואיך אני מכבה את המוסיקה להפסיק את הטירוף, היא מתעלפת. כאילו
ניתקתי לה כוח חיים.

אני מנגב את רגליה והקוס מהשתן, מלביש אותה, שם אותה במיטה,
מכבה את האורות, משתין, שם סיגריה בפה וישר מסתובב להקיא
באסלה. אני מקיא אותה, את כל טירופה, את כל אהבתי המאוסה, את
כל מיצי הקוס שלה, אני מקיא את טעם כל הזיינים שהיו בתוכה, אני
מקיא את נעלי העקב הנמוך שחרא דבוק להם לסוליה, אני נחנק -
ובמאמץ כמו יולד מקיא את לבה, מלקק את השפתיים, ונאנח.