כשהייתי נורא קטן, שמתי לב שבסרטים מצויירים, מה שיזוז מתישהו
בתמונה עטוף בקו שחור חיצוני מסביבו, ותמיד הרקע היה בלי קו
שחור, לא מודגש, כדי שלא יתרכזו בו.  וודי הנקר ובאגס באני היו
שקופים וחסרי משמעות בעיניי, כי תמיד הייתי מחכה שהאובייקט
המודגש הבא יזוז בתמונה.  לבסוף הוא היה מתחיל לזוז ואני הייתי
מתמלא במעט סיפוק, כאילו וצפיתי מעט מהעתיד של השידורים
החוזרים שבכל מקרה כבר הכרתי בעל פה.

יש לי זיכרון רגשי יוצא מן הכלל.  היה אפשר לחשוב שזה יתרון
נקי ויפה, אבל קצת ניסיון פה ושם מלמד שלפעמים עדיף לא לזכור.
לא כי יש זכרונות קשים מדי, או כי קשה להתמודד.  עדיף לא לזכור
כי כשזוכרים כל כך הרבה, וכל כך לעומק, מבינים עד כמה דברים
באמת נדושים.  וכשהחוויות והרגשות שלי נדושות בעיניי, המילים
נדושות מכדי להסביר אותן.  כשמישהי מביעה סימפטיה חצי מזויפת
בנוגע לבדידות שלי שאני מקפיד להשאיר ממש לפני נקודת הרתיחה,
אני עונה "מסתדרים".  אבל המילה "מסתדרים" עם עיניים עצובות,
זה נדוש - מזה הרי לא יעלו על הדעת אפילו ש"מסתדרים" רק אומר
שהציפורניים ששורטות את קירות לבי הן שלי ושלי בלבד.

כמו אז גם היום, אני תמיד יודע מראש מה יזוז בחיי.  למי תהיה
משמעות, למי לא, מי תוכל לגרום לי לחייך, מי תגרום לי לחייך רק
כדי שאגרום לה לחייך בחזרה.  אבל תמיד צריך לזכור שלא משנה כמה
הדמויות מודגשות, ויפהפיות, הן בדרך כלל יצאו מהפריים עוד לפני
סוף הסצינה.  חלק מהן אגרש, חלק מהן אפסיק לאהוב וחלק יזרקו
אותי לפח.
בתקופה האחרונה, אני פשוט משאיר את הטלוויזיה הזו כבויה.  מחשב
מראש את הסטטיסטיקות של הלב ולא רואה טעם לקחת סיכון.  אני
צופה במציאות מהצד.  הולך ברחובות מדינה זרה, וכולם הולכים
ברחוב כמו סיפור, כשאני הולך כמו שיר.

מעניין שדווקא בתקופה בה אני מעדיף להרחיק אנשים מפניי, אני
בוכה משמעותית יותר מהרגיל.  בכי שפעם היה לדבר שנתי היום נחשב
לחודשי, והיקף ועוצמת האמפתיה והרגישות שלי חוצים גבולות.  כמו
עץ במדבר על קרקע חסרת מים, אני שולח שורשים מסועפים ככל שיהיו
בידיעה שאין להם ולו טיפת מים להיספג בה.  חווה כמה שיותר
דווקא בגלל שאני יודע שמעטים מאוד אם בכלל ידעו על החוויות
האלו.
אני מוצא את עצמי לא מעט מהרהר בזמן האחרון, באמרה האהובה עליי
של ניטשה, "לא ניתן לדבר על החוויות האמיתיות שלנו, מפני שהן
נטולות חיים. הדבר שיש לנו מילים בשבילו, סימן הוא - שאנחנו
כבר מעבר לו".  לא ניתן לספור את הפעמים שהבנתי כמה המילים
האלו נכונות.  אם מספיק רגישים ומספיק זריזים, אפשר ממש לתפוס
את הרגע בו החוויה נעלמת ומתי הסיגריה שאחרי נכנסת.  הרגע שבין
הבכי על העצב לבין הבכי המרגיע.  ועדיין, אנשים אחרים מצליחים
למצוא נחמה ועזרה במילים, במשפטים.  כאילו ומילים יאהבו אותם,
מילים ינגנו להם רגש.  מילים הרי נוצרו כשהפכנו ליותר יעילים
(מילה מודרנית לעצלנים).  כשבמקום לחבק ולהישאר ליד האש הבוערת
החלטנו לומר "אני אוהב אותך" בדרך לעבודה מהטלפון באוטו.  הרי
למה שאכתוב לאנונימיים את כל המילים הללו אם לא בגלל שאין לי
עיניים מספיק כנות שיביטו בי חזרה?

כמו מגה בעיר, אפשר היום למצוא אהבות בשקל ותשעים עטופות בסרט
ופתק החלפה.  נכנסים לעמוד יוצרת אנונימית, מפזרים מחמאות
(כנות שכוונותיהן לא כנות) מקוריות ומילות הזדהות מרטיטות
והופ, האהבה שלנו תחכה לנו בקופה וגם יעזרו לנו לקחת אותה
לאוטו.
לאף אחד לא יהיה אכפת שזו אהבה מתוך צורך ולא צורך מתוך אהבה,
כולם יאמינו שאהבה משמעה לצמוח כעץ אחד ולא כשני עצים המטילים
צל נעים אחד על השני, יבכו וינשקו כמו אין מחר, ובאמת כבר מחר
יחליפו את האהבה שלהם בדגם אחר.  עידן של תקשורת בלתי פוסקת
המטיר עלינו כל טוב ואיתו באה גם האינפלציה של הרגש.  כמו לפני
עידן השפל של ארה"ב, כולנו השקענו בתרבות האהבה וכולנו הגענו
להצלחות מסחררות, ומתישהו לפני כמה עשורים אולי, נפלו המניות
ומשמעות הרגש צנחה לאפס.  מאז ועד היום היו המעטים שהרגישו בזה
ולא הצליחו לעמוד בזה, וביום שלישי השחור שלהם הם קופצים מהגג
ומתויגים בתיק הפסיכולוגי שלהם כסכיזואידים, מדוכאים קליניים,
ושמות מקוריים אחרים שהמצאנו לדברים הכה נדירים שיש ברמה כזו
או אחרת בכל אחד מאיתנו.

לפחות חצי מהמעטים שיקראו את המילים האלו, יחשבו לעצמם, "וואו,
כל כך אפשר לראות את הכותב בטקסט הזה, כל כך לירי", כאילו והיו
שופטים טיפת אופי של אדם על בסיס 3 דקות בו ראו אותו בוכה
מהצד.  אבל זה חלק מהזילות.  בנאדם הוא לא רגיש, סימפטי,
מצחיק, חכם או מעודד.  הוא פשוט בנאדם.  יש בו הכול (עוד מילה
שאיבדה משמעות) והסקרנים באמת, לעולם לא יבינו לחלוטין את האדם
כי הם מבינים את האינסופיות שהוא מהווה.


מצד שני,
חצי יצירה חצי מכתב
עם טקסט חופשי שמדבר
בעוינות על האדישות והנדושות
של התרבות זה כל כך
נדוש.