במחלקה למוסר השכל, נתנו לכל הילדים במעגל חטיפים. כל אחד קיבל
חטיף אחר. היו שם פסק זמן, מקופלת שחור, מקופלת לבן, שוקולד
פרה, אגוזי, טעמי ועוד עשרות חטיפים, חלקם אפילו היו חדשים לי.
הסתכלתי על קערת החטיפים מרחוק. המדריך התחיל להסביר את
התרגיל: "יהיו מספר ילדים שיקבלו ממתקים, ומספר ילדים שלא
יקבלו. על הילדים שיקבלו עליהם לשמור על הממתקים בשבוע הקרוב,
בלי לפתוח אותם. אך ורק במפגש הבא, ארשה לכם לפתוח אותם, ואולי
אפילו לאכול. הילדים שיקבלו את הממתקים צריכים לשמור על
הממתקים מלוא המשמר, לדאוג להם לקירור ברוב שעות היום שלא
ימסו, ובשאר הזמן לדאוג שלא תקרע עטיפתם".
איזו בקשה מוזרה, ובכל זאת - אם המדריך אמר אז המדריך יודע.
הוא הביא לכל מיני ילדים חטיפים. ראיתי מרחוק את המקופלת הלבנה
קורצת לי. התחננתי לאלוהים שאקבל אותה. אבל דווקא לא אני
קיבלתי אותה, אלא ליאור. הייתי עצוב מעט, אבל ויתרתי, כי אם
המדריך בחר בו - המדריך יודע שכך נכון.
כמעט כל הילדים קיבלו חטיף, אבל אני לא קיבלתי. אחרי המפגש
הלכתי למדריך וביקשתי ממנו יפה שיביא לי חטיף, אז הוא אמר:
"נשאר פה איזה חצי פסק זמן ישן שלי, רוצה?" אמרתי לו שלא
והלכתי משם.
'זה לא כזה נורא, בסך הכל חטיף מטומטם, מה אני עושה סיפור?'
דיברתי לעצמי תוך שאני מתקדם חזרה למעונות. אני וליאור גרים
במעונות אחד מול השני במחלקה למוסר השכל, ויצא לנו להיפגש רבות
אצלי או אצלו, בעיקר אחרי מפגשים. אבל היום לא היה לי ממש כוח
אליו משום מה, והלכתי היישר לחדרי.
התיישבתי על המיטה מביט מהחלון החוצה. ראיתי כמה ילדים שומרים
על החטיפים שלהם בחוזקה. 'אם במילא לא אוכלים, אז בשביל מה כל
הסיפור?' ניסיתי לעודד את עצמי שאני לא באמת צריך חטיף. ידעתי
גם, שאף אחד מהחטיפים האלה לא מעניינים אותי, אלא רק המקופלת
הלבנה הזאת, לעזאזל.
לפתע ליאור חלף ליד חלוני, אוחז בחוזקה את המקופלת הלבנה שלו.
ליבי דפק שעות נוספות. זה היה מרגיז בעליל, למה אני לא יכולתי
לקבל את המקופלת הזאת? למה לו מגיע ולי לא?
"אני אלך לשים את המקופלת בקירור" שמעתי את ליאור אומר ליואב,
והולך לכיוון חדרו. יצאתי החוצה מהחדר בצעדים קלים, לכיוון
חלונו, כאילו כבדרך אגב, והצצתי. ראיתי אותו פותח את המקרר
ומכניס לשם את החטיף שלי. כלומר, שלו. הוא סגר את המקרר
והתיישב על הספה שלו. אחרי כמה שניות קם שוב, פתח את המקרר,
הרים את המקופלת והחזיק מול פניו. ראיתי את העיניים הגדולות
שלו שמתות כבר לפתוח את החטיף הטעים ולטרוף אותו. אבל אסור שזה
יקרה! המדריך אפילו לא הרשה לפתוח את העטיפה. רק בעוד שבוע.
הסתכלתי עוד כמה שניות, רק בשביל לוודא שהוא לא עושה משהו
שאסור לעשות... הוא לא עשה, רק המשיך להסתכל לכמה דקות, הכניס
למקרר וסגר.
הרגשתי שמחובתי לחקור את העניין, שלא יאכל את המקופלת הזאת. זה
עניין מאד חשוב, אתם יודעים, למדיניות של המחלקה למוסר ההשכל.
אני חייב לשמור על זה מאד טוב.
עברו כמה ימים, ועדיין כל יום ליאור בדק את המקופלת טוב-טוב,
נזהר שלא יקלקל את העטיפה או יקרע אותה. הרגשתי שמחובתי לדווח
עליו, למדריך כמובן. זאת אומרת, לא מצרכים אישיים כמובן, אלא
בשביל מדיניות המקום. חשבתי שזה לא יהיה חברי מצידי לספר
למדריך על כך, אז החלטתי לגנוב לו את המקופלת.
ארגנתי את הכול מראש, באותו יום. קבעתי שאני אכנס אליו עם ערב,
כשחשוך וליאור לא שם. אני אכנס, אגנוב את המקופלת, וארוץ לשמור
אותה בחדרי. כן, זה יהיה פתרון יפה.
באותו ערב נכנסתי, ובאמת - קורס הפריצה של אבא שלי בכיתה א'
עשה את העבודה, נכנסתי לשם בלי בעיה, ופתחתי את המקרר. המקופלת
ישבה שם, כמו מחכה לי. אני חייב לקחת אותה, למען בטיחותה
כמובן. שלחתי לה יד ולקחתיה, החזקתי אותה בחוזקה מקורבת לחזה
שלי ורצתי לחדרי. הטמנתי אותה בתוך המקרר עמוק-עמוק. שם היא
תהיה בטוחה, זה ברור.
בבוקר שלאחר מכן, ליאור כבר היה במעצר, על כך שאיבד את
המקופלת. כולם חשבו שהוא אכל אותה, ולכן הוא הואשם בשקר
ובביזיון, ונכלא בכלא של המחלקה למוסר השכל. האמת, כלא נחמד
כזה, מביאים לך כיבוד והכול, ויש לך מיטה נוחה. אני לא יודע,
אולי אפילו מביאים לך מקופלת לבנה שם. באותו ערב, בשקט-בשקט
הוצאתי את המקופלת מהמקרר. זו המקופלת שלי עכשיו, ואין מי
שיעצור אותי, חשבתי לעצמי.
לרגע אחד עברו לי בראש מחשבות מצמררות של ייסורי מצפון, אך הם
עברו במהירות. ידעתי שהצדק איתי. קרעתי את העטיפה ואכלתי את
המקופלת בביס אחד.