אנחנו כ"כ קרובים אחד לשניה, ברמות שאף פעם לא היינו. מחובקים,
על הספה, ראשה מונף לאחור, ומעירה לי מדי פעם שאני נושף לה
בעורפה. כאילו כל מה שחסר זה שאני אפסיק להחזיק את עצמי,
ונתנשק כבר. אבל משהו עוצר אותי.
אני איתה, יותר משהייתי אי-פעם עם מישהי, שזה קצת פתטי האמת,
כי אנחנו לא באמת ביחד. והיא שוכבת שם, מדברת איתי. ואני מדבר
איתה. ברקע נשאלת השאלה, כמובן - בראש שלי - 'אין לך מספיק
ביצים לנשק אותה?'. התשובה עולה מייד - יש לי שתי ביצים, שתיהן
בעלות יכולת מהירה מאד להיכנס לפעולה, אך שמורות לעבודת יד
בלבד.
הבעיה פה היא לא הביצים, אלא העיקרון הזה, שאם הייתי בעל טיפה
פחות מחשבה, הייתי כבר פוסק אותו כטיפשי וזורם הלאה.
כי אני באמת אוהב אותה, והיא באמת אוהבת אותי, אני כמעט סגור
על זה.
והיא באמת פנויה עכשיו, ואני כבר פנוי איזה ארבע שנים, נראה
לי.
כמו חלום שמתגשם ביום כזה, השעה 1:00 בלילה, הכול כאילו מבשר
לנו שנעשה כבר משהו, או לפחות לי - כי בקרוב ימאס לה והיא תגרש
אותי.
אז למה לא בעצם? כי ראיתי מה קרה כשהיא הייתה איתו, ואיך שהיא
אף פעם לא הייתה באמת איתו. איך שהיא תמיד פלירטטה עם כולם,
וישנה כפיות עם ילד חרמן שרק הכירה, כל זאת כשהיא עוד איתו.
הסיבה שבגללה הם נפרדו הייתה, שלה נמאס כבר להרגיש רגשות אשם
מהשטויות שלה.
אבל ברצף הכנות הזה שנפתח לי מולה, בו אני מספר את הכול, היה
נראה כאילו כל מה שעוד לא חשוף אצלי זה פחד שיושב בקצה האונה
הימנית של המוח - שהיא תעלם.
שאחרי שאלך היא תעלם ולא תשוב עוד. הייתי פתוח מולה ברמות שלא
תיארתי שאגיע אליהם - שיתפתי אותה אפילו בזה שאני תוהה כרגע מה
לעשות עם עצמי.
ובאמת, לא התנשקנו. ובאמת, אנחנו עדיין לא ביחד.
השעה 2:15 הגיעה, כשהיא אמרה לי שהיא כבר עייפה. ואז נתתי לה
נשיקה על הלחי, חיבוק חזק כזה, והלכתי משם. וכל הדרך הייתי
כולי ב-High מהסיטואציה המרגשת. באמת היינו קרובים מאוד.