דיברנו המון, כבר נהיה ממש מאוחר. את האמת - זה כיף לדבר איתה
- אבל גם מעייף בשלב כלשהו. כאילו כל מה שרציתי עכשיו זה באמת
ללכת לישון, ושנמשיך לדבר מחר בבוקר.
אז דיברנו על הקשר שלנו, ועל התיאוריות שלה לגביו. דיברנו על
מה שהיא רוצה לשנות בקשר, ולאן דרכינו מובילות לדעתה. ואז
פיהקתי.
פיהוק קטן כזה, שלא הצלחתי לעצור. כי באמת מאוחר כבר, ואני
באמת עייף.
פניה האדימו מכעס. "השיחה הזאת משעממת אותך?" היא שאלה בזעם.
"תראי..." אמרתי, "זה לא בדיוק ככה..."
אבל היא קטעה אותי - "אני שעה פה מנסה להגיד לך מה אני באמת
מרגישה, ואתה..." היא לקחה הפסקת ונשמה "אתה מפהק?"
לא ידעתי מה להגיד לה. איך אני יכול להגיד לה עד כמה אני אוהב
אותה, ועד כמה הפיהוק בא רק בטעות ומעייפות - לא מחוסר עניין.
כמה שאין אף אחת חוץ ממנה, והיא היחידה. ואיך שאני כבר עייף,
ואני רוצה לישון. ושנישן ביחד, מחובקים, מחוברים מנטאלית
ופיזית כאחד.
"לא עונה?" היא התעצבנה אפילו יותר, "אין לך מה להגיד, הא?"
לא ממש, את האמת, אני עונה לה בלב.
"אתה פשוט..." היא עוצרת לרגע, לוקחת פיהוק עמוק מאוד, ומנסה
להמשיך לדבר "אתה כזה..." אני מניח את האצבע על הפה שלה,
ומפהק.
היא מפהקת גם. אני מנשק אותה. היא צוחקת, אני מחייך. העייפות,
זה משהו בלתי נמנע, אני מתחיל לחשוב, ולאט-לאט נרדם. |