טעיתי. אני מודה. אמרתי מילה לא נכונה.
מילה אחת לא נכונה והיא לא מדברת.
עכשיו היא גם שונאת אותי, ולא מקשיבה.
מי ידע שבגלל חילוק דעת שבחיים לא הפריעה,
עכשיו נריב? דווקא עכשיו, ודווקא היא.
אם היא הייתה יודעת, כמה היא חשובה לי.
מה היא אומרת בשבילי. ומה הייתי עושה בלעדיה.
חבל. בחיים לא חשבתי שנריב. ואם נריב, אז
בקטנה. לא ככה.
אומרים שמה שהכי קשה לעשות, זה לבקש סליחה.
זה נכון. אבל ממנה, אני אבקש סליחה מיליון פעם.
כי חברה כזאת, אין עוד אחת. יש רק אותה.
אין תחליף. אני גם לא רוצה תחליף בשבילה.
כי זה לא יהיה אותו דבר.
אני מצטערת. פגעתי. והצלקת תישאר. ואני יודעת
את זה. וזה כואב לי לאבד אותה. אבל השאלה שלי:
זה שווה? שלשתינו ייכאב? וששתינו נאבד?
אני יודעת שטעיתי בענק, אבל אני גם יודעת שיש לה
לב מספיק רחב בשביל לסלוח לי. ואני מקווה שהיא תסלח.
כי אני יודעת, שבלעדיה, רק ייכאב יותר.
אז אחרי זה, אני מקווה שקראת, ויותר אני מקווה,
שתסלחי לי. אני מצטערת. סליחה.