[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
פוסט טראומה

1. יקיצה
... הרעש בראשו לא פסק. הוא ניסה להתגבר עליו, להתרכז במשהו,
למצוא קש כלשהו שיאפשר לו לעגון. הוא המשיך במורד הזרם, כל
מחשבה הפכה להיות ישנה, כמו הד רחוק. הוא עצם את עיניו אבל
הדבר לא נתן לו מנוח. הוא חג סביב עצמו במהירות הולכת וגדלה
לרגע עצר ומיד החל מתנדנד מעל עצמו. ידע שחייב הוא לאחד את שני
חלקיו הגשמי והרוחני, ועד שלא לא יעשה זאת לא תהיה לו מנוחה.
איך זה היה פעם, מה פעם? אתמול עוד ישן בשקט והיום הפיצול
הזה... הסחרור המהיר, ההתנדנדות, החושך והאור...          
את האור והצל
את הרעש והשקט
את טעם החיים וייאושם
את הקיום ומחדלו
את החרב המתהפכת
את גן העדן והגיהינום
את החטא ועונשו
את המקל והגזר
את ואין בלתך

פניה המחייכים הופיעו באוויר, תלושים מהגוף, כאילו היו
הולוגרמה. חיוכו של החתול מאליס, עלה בדעתו. הוא חייך אליה,
חיוכה החתולי הפך אלים. רגלי החתול שלה הופיעו מתוך האין, שלפו
ציפורניים, ננעצו בחזהו ועקרו את ליבו. לא חש כל כאב, רק צער
עמוק, תחושת החמצה. אם תטרוף את הלב, אמות מאושר, חשב, אהפוך
להיות חלק ממנה, אזרום בדמה. אולי בגלגול אחר היא תאהב אותי.
אבל לא הצליח להביאה לידי כך. היא התנדפה. לרגע קפאה תבניתה,
על חום גופה, על ריחה הדמיוני ואז קרסה, התמלאה עשן כחלחל,
עכור והתערבבה בסביבה.
האני הרוחני שלו, בכה... כן כך סתם, רצה לנחם אותו אבל לא מצא
את המילים הנכונות, הדמעות נשאבו לחלל דמיוני, בלתי קיים.
לאמתו של דבר כל החללים לא קיימים. המילה חלל אומרת שאין שם
כלום וזה ההפך מייש, אז מה זה חלל דמיוני? לא ידע להשיב ולא
זכר למה זה נראה לו חשוב רק לפני מספר שניות. לא, זה היה מזמן,
זה הלך והתרחק במהירות עד שנעלם אי שם במסדרונות הזמן.
אלה הם החיים? מרוץ מחשבות לא רציונאליות, כולם כך, איך אחרים
מצליחים ללמוד? לקרוא? להבין ליהנות? או אולי הם רק משחקים? יש
בכל זאת כאלה שכתבו, סיפרו סיפורים, המציאו וגילו, זה רק אני
עם מרוץ מחשבות מטורפות.
יש משהו ירוק? משהו צהוב? לא, זו מסגרת אובאלית, מורכבת
מקווקווים, כמו ציור של עין וריסים, מסגרת שקופה, מהבהבת
מעוטרת בזיגזגים  של כחול אלקטרי וצהוב זרחני. והמסגרת גדלה
מרגע לרגע, היא מגבילה את שדה הראייה, מצדדיה שחור, אפל, אחיד,
אטום לחלוטין, ובמרכזה תמונת עולם מימית מהבהבת. המסגרת כחולה,
צהובה, מזוגזגת, הולכת וגדלה הולכת ומתרחבת חושפת יותר ויותר
את העולם המצועף שבמרכזה... ופתאום, כבאבחת גרזן, הכול מתבהר,
מתבהר שלא כדרך הטבע, זוהר של פצצה אטומית, שבעתיים מאור החמה,
ואז כאב ראש, צריבה בעיניים...  כן, זה היה מראה שהכיר היטב.
כמה זמן הוא הוזה כך? לא ידע להעריך אבל נדמה היה לו שהגיעה
שעת הצהרים. "מה צריך הייתי לעשות?" אמר לעצמו בקול. הביט
סביבו... איש לא נראה, זה זמן רב שאין איש בסביבתו, גם לא
אישה, חברה, פילגש, חבר, או כל בעל חיים אחר.
אמזוג לעצמי קפה, חשב, מחשבה רציונאלית בודדה בים של רעש
מחשבתי אין סופי. לאמתו של דבר לא רצה קפה, אלא שהמחשבה על כך
הצליחה לרגע לעצור את מרוץ המחשבות. ולכן קם הזוי סתור שיער,
נדנד את הקומקום החשמלי לוודא שיש בו מים, הוסיף מים מקנקן
הבריטה שלו, הציבו על בסיסו והרים את המתג. לחשוש החל מערפל את
מחשבתו. שששש, אני אוהבת אותך, לחשש מוחו, אז למה? בקע קולו
מתוך הערפל, אז למה את רחוקה כל כך? מנוכרת כל כך. שששש, אני,
חזר ולחש, אני אוהב... שששש, ברררר, פניה המחייכות הופיעו בתוך
מסך עשן, הוא הושיט את ידו כדי לגעת בה, ללטף את לחיה בגב
ידו... ממש חש את חומה, חום מדהים, צורב...  רק לגעת לרגע,
פניה להטו עד כדי כך שלא ניתן היה לגעת בהם... הוא הגיע, ליטף
לרגע, הכאב היה נורא. קליק, מתג הקומקום קפץ, הרתיחה דעכה,
האדים הלכו והתפוגג, פניה נשאבה אל האין.
כף ידו כאבה. הכוויה נראתה רצינית, אבל הוא חייך, לראשונה מאז.
לקח קערה, מילא אותה בקוביות קרח, הוסיף מים ורצה לטבול בה את
ידו, כדי להרגיע את הכאב, נרתע לפתע. זה ממנה, אסור לי לשטוף
את היד האדומה והצורבת, היא... הפרס והעונש, זו היא. סוף-סוף
גאלה אותו השינה מייסוריו.  
השמש סנוורה את עיניו העצומות וצרבה את פניו. אני מאחר! חשב
לרגע, אני מאחר! אל מה? מה צריך הייתי לעשות? לאן צריך הייתי
ללכת? איפה אני נמצא? הוא פקח את עיניו בכוח, אולם הסנוור אילץ
אותו לחזור ולעצמן. מה עכשיו? אני צריך לחכות שהשמש תזוז? אולי
אביט לכוון השני? הוא הפנה את ראשו וניסה לפקוח את עיניו;
אפלולית, חלון מצטייר בקו אור, אולי מראה? שידה, שולחן לילה,
ספר... ערמת ספרים, מנורת לילה, תמונה... פורטרט של אישה, מי
היא? זה חדר זר... אבל יש בו משהו מוכר, משהו מזמן, מזמן...
מזמן... מה מזמן? למה זה חשוב? התמונה, היא כאן ועכשיו, רק
כשאני מביט בה, ברגע שאסיר את עיני תתרחק כמו כל השאר. עוגן,
היא, זו שבתמונה, לא חשוב זו בודאי היא, אחרת מה? למה זה
מסתבך, הכול נראה לפתע פשוט כל כך, ראשוני כל כך, רק לקום
לרגע, אבל הסחרחורת, הבחילה... חייבים להתגבר, כף היד צורבת,
היה משהו... מה זה היה? אליס...
הוא אילץ עצמו להתיישב, הרצפה סבה סביבו, ואז הוא שקע בכריות
של עננים רכים ולבנים.
ללא ספק זכר את מצבו, הוא בהלם קרב... למה הלם קרב? באיזה קרב
השתתף? הוא לא זכר שיש ברשותו כלי נשק כלשהו.
הבזק, ילדה... אישה, מונק? פיקאסו?
"כן, אני כבר פותח,"
"איפה אני?" שאל כשהופיעה בפתח.
היא הייתה נאה ובלונדינית, שדיה איימו לפרוץ דרך מחשוף החולצה
שהסתירה בקושי את הפטמות. טיפה עגלגלה בירכיים, שופעת
סקס-אפיל.
-"אתה זוכר אותי?"
-"לא, זה חשוב?"
-"בכלל לא, אני סרוגייט, זה אומר לך משהו?"
-"לא, אולי תסבירי לי."
-"בת זוג חליפית."
-"את מי את מחליפה?"
-"במקרה שלך, את הפנטסיה של הקיבעון שלך."
-"אבל את בכלל לא דומה לה. היא מתה כשהייתה ילדה... אני הרגתי
אותה. היא הייתה תמימה כל כך... ואת, תסלחי לי, זנז... זאת
אומרת, אני מתכוון... שופעת סקס-אפיל."
-"זה טוב?"
-"למי?"
-"לך."
-"אני אגיד לך את האמת, אני בכלל לא רוצה להיפטר ממנה. היא
העונש והפרס, היא המענה שלי, והיא כל כך תמימה, אולי בת עשר."
-"אתה מבין שזו רק פנטסיה שלך."
-"הלוואי ויכולתי להראות לך את התמונה, שמבזיקה לי בראש, מה
שאתם מכנים אובססיה."
-"תאר לי אותה במילים."
-"זו סצנה מ... מסרט... מקרטון... כמו קומיקס; אני בחדר רועש,
לפני מסך פלסמה ענק, כמו שחלמתי שיהיה לי כשאהיה גדול, ואני
במשחק תפקידים, אני מהטובים, ואחרי קרבות..."
-"מי אתה? במשחק, אני מתכוונת."
-"את רואה את זה? אני טייס קרב."
-"אז הייתה מלחמה קשה, נרדפתי על ידי אש אנטי אווירית יעילה,
והתחמקתי, שותפים שבצד שלי נפלו כמו זבובים, ואז הופיעו
המטוסים של הרעים, הם תמיד בצבעים כהים יותר. ואז... אני
צולל... וכאן חושך. אולי הפילו אותי, אבל אחרי כמה שניות אני
בדרך לנחיתה, נוחת בשלום, בקושי, יש לי כל הזמן הבזקים,
סחרחורות."
-"אתה מסוגל לראות משהו בהבזקים?"
-"... לא! אולי תסתלקי כבר. אני רוצה להישאר לבד, לא ענית לי
איפה אני."
-"בבית החלמה לפוסט טראומה."
-"מה זה?"
-"הלם קרב מאוחר, אצלך זה הובחן שש שנים אחרי שהיית מפעיל
מל"ט."
בתנועת כתף זעירה שכמעט ולא נראתה, היא גרמה לכתפיה הדקה
להשתלשל, ואז פרץ השד-שליד את סד החזייה ההדוקה, ופיטמה חצופה
וזקורה בצבצה לה בחופשיות מוחלטת. הוא הביט בה נבוך, ניגש אליה
הרים את הכתפייה, תיקן את סף החזייה: "נפל לך," אמר בציניות.
היא הסמיקה, "לפחות בוא נעשה הכרה," הושיטה לו את ידה,
"אבישג."
"גד," אמר ולחץ את היד המושטת.
-"אני יודעת, גד רפאלי."
'הלך לאכול צהרים,' התנגן משהו במוחו.
"קח את זה," היא הושיטה לו כרטיס ביקור, "אם תרצה אותי תוכל
השתמש באינטרקום."
"רגע! הזדעק, "אני יכול לצאת?"
-"לאן?"
-"העירה, לבית קפה, לקניון, לפרק, לטבע, להצגה, לסרט, לקונצרט,
להתאבד, לזיין, לאכול, לשתות, לאונן, למצוץ, ללקק... גלידה, רק
לא להתקרב לשום צג, אפילו לא של ATM, לשום מקלדת ולשום עכבר או
ג'וי-סטיק. ובטח לא לכל דבר העשוי סיליקון ובמיוחד לא
לסיליקונים של איזו סרוגייט."
אבישג מיהרה לסגור את הדלת אחריה.
זמן מה ישב גד והצטער על שהעליב אותה, היא הייתה נעימה, למרות
הסקס שנשפך ממנה בדליים. מה קרה לי? תמה, מעולם לא דיברתי
בגסות לאיש, ובטח לא לאישה. הרי אני ידוע כחנון, ילד טוב
ירושלים, וביישן גדול...
כאשר אשוב, התאהבי?
כשידיך אחזו בפלד
מגואלות בדם
ומבטך מצועף וזר?
בוגד, אומרת האישה לאהובה שהולך למלחמה כדי לגאול את ארצו
ולהקריב את עצמו ואת אהבתו למענה, בוגד!!!
איש לא עצר בעדו, השומר בדלת הנהן לו לשלום. אור השמש סנוור
אותו, חש חשוף ועירום. הוא סקר את הסביבה שנראתה לו חדשה,
מעולם לא היה כאן; מגרשי דשא, אין סופיים, עצי דקל תמירים,
אלונים, אקציות, וטווסים מסתובבים ביניהם, ערוגות פרחים סדורות
להפליא, ערוגות וינקה, בושמת, פטוניות, רקפות, סביונים ענקיים,
חמניות מביטות לשמש ואינן מסתנוורות. אידיליה... מה חסר כאן?
למה מסרב הלב להשתכנע שהכול בסדר? אין כאן סכנה, אין
קונפליקט... צריחה קורעת את השקט, ומיד התעוררו העצים לחיים,
מיליוני ציקדות צרצרו וצקצקו, ואז כמו על פי פקודה חדל הכול. -
חדל-אש - שוב שקט, כמה טווסים מסתובבים סביב העצים, ולפתע
זועקים ופורסים זנב מניפה יפהפה. הציקדות מתעוררות, ו... -
חדל-אש.
יפה מדי, מישהו טרח ליצור סביבה אידיאלית, וטרח יותר מדי.
הפגמים הקטנים, אותם סדקים, שגורמים לדברים להיראות אמיתיים,
אותן אי שלמויות שמאפשרות התפתחות, שמאפשרות תנועה,
שמאפשרות... חיים, חסרו כאן. שיר ישן-נושן התנגן במוחו:

Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack in everything
That's how the light gets in.

האם יש סדקים בעולם הזה, היש לו תקווה? ואולי זו הטרגדיה של
גן-העדן, הוא מטריד בשלמותו?
לאחר רגע התעשת והחל צועד בשביל המרוצף בפסיפס יפהפה ומושלם,
ואז הכתה המציאות בראשו; אין כאן איש. כל המשטח המרהיב והמדכא
הזה הוא רק בשבילו.
הוא המשיך ללכת בשביל, מחיש את צעדיו, מתרחק ככול האפשר
מהבניין המפואר שזה עתה עזב. לאחר זמן מה התעייף ומיתן את
צעדיו. הרי איש לא מאיץ בי, חשב לעצמו, איש לא מנסה לעצור
אותי, אני חופשי! הוא התיישב רגע לנוח, הביט לאחור אל הדרך
שעבר, הבית לא נראה, אבל הסביבה, נראתה מוכרת באופן מוזר, הוא
הביט סביב... הבית שעזב ניצב לא הרחק ממנו, בכיוון אליו הוא
מתקדם. איך זה יתכן, הרי חש שהוא הולך ישר, השביל אומנם התעקם
פה ושם, אולם לא יותר משבילים טבעיים. התופעה סקרנה אותו יותר
מאשר הבהילה אותו.
גד חזר לחדרו, הזמין לעצמו ארוחת צהרים... ואז נזכר... הוא שלף
את כרטיס הביקור... ולאחר שתי דקות הייתה אבישג בחדרו.
"אני שמחה שקראת לי," אמרה בהתלהבות, או אולי התלהבות מדומה.
גד שתק. "מה אתה מצפה ממני?" המשיכה בזהירות, "מה אתה רוצה
שאני אעשה?"
השתיקה הביכה אותה. לבסוף אמר: "שתספרי לי..."
- "מה לספר?"
- "איך יוצאים מכאן?"
  - "אתה המומחה, לא? אתה יצאת וחזרת."
  - "לא בדיוק, השביל החזיר אותי לבית."
  - "כל הדרכים מובילות... לבית."
  - "אז אין מוצא?"
   היא לא השיבה, אולי לא יודעת, אולי מסתירה.
  - "אבישג."
  - "כן."
  - "איפה את גרה?"
  - "אסור שתדע, חיי הפרטיים הם מחוץ לתחום."
הוא הושיט את ידו ללטף את שערותיה הארוכות, משם גלש לעבר כתפה
והסיט את כתפיית החזייה שבצבצה ממחשוף החולצה. כלום. הוא חשף
גם את הכתף השנייה, ממתין לתחושת הגירוי, שלא הגיעה.  אני
אימפוטנט, חשב בבהלה.
"מה עשיתם לי?!" צעק בזעם, הניף את ידו וסטר לה בכוח רב.
אבישג פרצה בבכי, מיד הופיעו שני גברתנים, החזיקו בו בכוח
הלבישו אותו בחליפת משוגעים, והזריקו משהו לזרועו. הם יצאו
מהחדר לוקחים אתם את אבישג. הוא ניסה להשתחרר נאבק בחליפת
המשוגעים , התעייף נשכב על המיטה ונרדם.



2.יציאה שנייה
כאשר פקח את עיניו גילה שאינו לבוש בכתונת המשוגעים, אבל חש,
כבדות, שלווה ועצלנות, תחושות זרות לו. כי היה מטבעו תוסס,
פעלתן וכונה לא אחת: היפר אקטיבי. תחושת הפיצול שרדפה אותו
לאחרונה, חלפה; האני הרוחני והפיסי התמזגו לאחד. לרגע התגעגע
לתחושת חוסר המשקל שבריחוף הרוחני. אולם הסיט את דעתו ממנה
לטובת המשימות שהמתינו לו. הוא פשט את הפיז'מה -  מי הלביש לי
אותה? חשב לרגע, אבל זה לא העסיק אותו יותר מידי - נכנס
למקלחת, לחץ על הלחצן הכחול. מים קרים כקרח התפרצו מפיות
הריסוס הרבות, והעבירו בגופו צמרמורת.
דמות הילדה שרדפה אותו הופיעה כבמטה קסם: לא איבדתי אותה, שמח
לגלות. את יתר פעולות הבוקר עשה כדרכו בחופזה, כאילו חייב הוא
להספיק להגיע לאן שהו.
הוא ניסה להבין איך איבד את דרכו וחזר לבית במקום לברוח ממנו.
הם סומכים על המרובעות שלי, חשב, נזהר לא להגיד זאת בקול,
בוודאי יש מכשירי האזנה, הלכתי רק בשבילים, והם בנויים כך
שתמיד יחזירו אותי לבית, אבל אם אלך בקו ישר כך שהבית יהיה
מאחרי, ואחר כך אנווט לפי השמש ושעון היד שלי, אני חייב להגיע
לסופו של השטח המטופח.
גד לא יכול היה להצטייד בשום דבר שיעורר את חשדם של השומרים
הסמויים, לכן יצא לטיול בפרק. הוא עזב את השביל והחל חוצה את
כר הדשא באלכסון, והמשיך ללכת מתעלם מהשבילים, השלטים
וההוראות. הוא צעד בעקבות השמש לאחר מספר שעות של צעידה מהירה,
הביט לאחור, ולשמחתו לא היה זכר לאחו, לבית ולכל מה שהשאיר
מאחור. היה לו כסף בכיס, ובאמצעות הטלפון הנייד יכול היה לשלם
ברוב המקומות הממוסדים. אבל דבר זה היה מסגיר מיד את מקום
הימצאו. לשלם? חשב לעצמו, בעד מה? מה חסר לי? ואיפה אני משיג
את זה? הוא הרגיש את ההתקף המתקרב והתיישב כשגבו נשען על גזע
עץ.
המולה, יריות, עשן, צעקות... המולת קרב, הרס, חורבן, כלי מלחמה
הרוסים, בוערים, מעשנים מתעכלים, מפויחים, ובהם יש אנשים
אמיתיים, או רק דמויות משחק?... הכול נבע מאמצע מדומה ונדחק
ישר לשוליים, המשיך ונבע, המשיך ונדחק... מתי זה יגמר לכל
הרוחות?  מאיפה כל זה בא? והם יצאו ויצאו ונהרסו ונהרגו, ושוב
יצאו ונהרגו, ושוב יצאו ונשרפו ושוב, ושוב ושוב, קטנים,
גדולים, ילדים, אימהות נושאות ילד, נשים בהריון, גברים
מבוהלים... והמון המון ילדים עירומים, מכוסי כוויות, אכולי
רימה... מרכז החיזיון הלך והתרחב, דוחק את הדמויות לשוליים, הן
נדחסות אבל ממשיכות לנבוע בהיקף המעגל... הקולות ממשיכים לצרוב
את עור התוף, יריות צעקות שבר, צריחות של נשים וילדים,
פיצוצים, עשן... מי נגד מי? מי יורה? מי מת? מי בוכה? והאמצע
הולך ומתבהר, הולך וזוהר, כמו שמש זורחת שם... ואז פסק הכול,
כמו נחתך בסכין. רק מסגרת מרצדת מסביב והאמצע מסנוור בזוהרו.
כאב ראש אדיר החל זוחל מהעיניים אל הרכות, ומשם לעורף,
לאוזניים, וחזרה למצח... פטישי אויר מקישים את קצב הדופק, טאח,
טראך, טיק... טאח, טראך טיק... ואז הופיעה היא מתוך הערפל...
"מה קרה לך?" הקול היה ארצי אבל נעים... "אתה לא מרגיש טוב?"
בתחתית מוחו חשד שהיא סוכנת שלהם, אבל היה עייף מידי, ולא
מסוגל היה להתנגד יותר. בביתה החם כשבידו כוס פאנץ' מהביל, פתח
את סגור ליבו:

הם שוכבים
לכאורה בדממה
שכבה על
שכבה
על שכבה
תמונות השואה
הגופות הרוטטות
בתוך השקים
הנשמטות
ברטט מבחיל
אלי קבר
כרות     הראש
בסיני
הנורים
עלי גבעה
ההורים שלך
ושל אשתך
מכרים  שפוחתים
והולכים
הולכים
ופוחתים
דיר  יסין
וחירבת חיזע
גוש עציון
צומת הוורדים
הילדים האיראנים
הקמר-רוז'
והרעל הירוק
מבעבע
ומבחיל
מצ'רנוביל
הולך  ומרעיל
סטאלין
ארגנטינה
הזולו
והטוצי
דיזנגוף
ומערת המכפלה
והחייל פה
והאזרח שם
והגאים במתים
והמתביישים בחיים
מצדה
מגדלי התאומים
לגיון הזרים
טיינן מן
והם נערמים
וממשיכים
ונערמים
וממשיכים
תאונות הדרכים
הנרצחים
הנחתכים
הנשרפים
המגורזנים
המראות
והקולות
הדם והדמעות
הרקב
והרימה
לבנון אחד
לבנון שנים
עופרת יצוקה
למה
ואיך
הם נערמים
וממשיכים
ונערמים
וחונקים
ועוד
ו...
ו...
עד שאי
אפשר
יותר
הם פורצים
מתוך
נשמתך
המיוסרת
והופכים
לזעקה
שאיש אינו
שומע
ואז רוצה
אתה
לנוח
על אותה
ערמה ענקית
בתקווה נאיבית
שצריך
להיות
משהו  אחר

-"והם מספרים לי שכל זה דמיון, שאין דברים כאלה יותר, שהכול
קורה בסימולציה, ואני פשוט נכנסתי עמוק מידי למשחק."
רק עתה שם לב לשרשרת שתלויה על צווארה ובקצה תליון שננעץ בין
שדיה. הוא בהה במקום הזה, היא הרגישה מבוכה לרגע. מבטו המרוכז
במחשוף חולצתה גרם לדגדוג נעים בפטמות, כזה שנגרם לה כאשר
הייתה מביטה בעירומה במראה.  
,במה אתה מביט?, שאלה, והוא נרתע והסמיק... "לא," אמר, "לא
התכוונתי, רק התליון סיקרן אותי."
היא חלצה את התליון מבין שדיה, רכנה מעליו והגישה לו אותו. היה
זה קליע מעוך, אבל ניתן היה, למרות זאת, לזהות את סוגו, אלא
שגד לא הבין דבר בתחמושת. הוא שיחק באצבעותיו בקליע, כי לא העז
ללטף את מחשופה, הוא קרב את פניו כאילו לבחון את אותו מקרוב,
ובלוריתו נגעה קלילות בעור שמעל שדיה, הוא הספיק לראות כתובת
כל שהיא, ואז הפילה עצמה עליו טומנת את פניו בין שדיה.
הדבר בראשון שעלה בדעתו היה: וואו אני לא אימפוטנט! הם הפשיטו
זה את זה בחוסר סבלנות, ונפלו על המיטה נאנחים ונאנקים, כשתי
חיות, בקרב לחיים ולמוות. כמעט ולא שוחחו, הם מלמלו מלות אהבה,
והתנשקו ללא הרף. כובשים זה את זה, ומביאים אחד את השני לשיאים
שלא הכירו לפני כן. הכול נראה להם חדש, והם התפעלו מכל תגלית.

"איך קוראים לך," הספיק למלמל, בטרם חדרה לשונה לפיו ושיחקה
בלשונו ובשיניו.
לאחר שנרגעו מעט התיישבה מעליו פסוקת רגליים. "אוורה," אמרה
מבוישת. הקליע המעוך התנדנד ליד עיניו והטריד אותו, הוא תפס
אותו בידיו ריכז את עיניו בכתובת הדהויה שעליו: GR חשכו עיניו.

ואתה? שאלה מתנשפת, אין קוראים לך?
" ... אני..." "הי, שכחת איך קוראים לך?" הקניטה אותו.
"היה לו שם בדוי מוכן, לצורך המשחק: 'גיל רון'  וכעט והשתמש
בו, אבל נזכר שאינו מתאים לכאן: ירון זהבי, אמר לבסוף, זה היה
שמו הבדוי של חברו למשחק.  
"בסדר, אמרה אוורה, אם אתה לא רוצה לא צריך.
כל כך רצה להשביע את רצונה ולא להשאיר אותה במבוכה, אבל ידע
שראשי התיבות על הקליע הגיעו לשם לא במקרה.
משהו מהקסם התקלקל, גד רצה לחזור לחדרו בבית ההחלמה. אולי חשש
שיחפשו אותו, אולי חשש שיספר לה, אולי חשש ממה שתספר היא...
השמש נחה על קו האופק, עוד מעט תרד החשכה.
"אני חייב ללכת," אמר, וראה את האכזבה על פניה, "אוורה,"
התחנן, "את יודעת שאני אוהב אותך, את המושיעה שלי, אנא בטחי
בי, כשארגיש מוכן לכך אשאר אתך לתמיד..."
הוא התלבש נישק אותה לפרדה, ואז נזכר שאינו יודע לחזור לבית
ההחלמה. הוא ניווט מעולה בשטחים וירטואליים, אבל לא היה מסוגל
למצוא את דרכו בעולם הממשי.
אוורה ליוותה אותו לעץ, הוא ביקש אותה לחזור לביתה, והביט
אחריה עד שנעלמה דמותה, אז הוציא את הטלפון מכיסו והפעיל אותו.
חמש דקות לאחר מכן הופיע רכב חשמלי קטן, והחזיר אותו לחדרו.



3. התגלית
מיד כשהגיע גד לחדרו ונותר לבדו, נראה לו, כמו כל אירוע בתקופה
האחרונה, כאילו פגישתו עם אוורה הייתה מזמן, והתרחקה ממנו
במהירות. הוא הבין שאין הדבר כך, כלומר חציו הרציונאלי הבין
זאת אבל לא חלקו הרגשי. ברור היה לו שלא ינסה לחדש את הקשר, עד
שלא יברר מדוע ראשי התיבות של שמו מצויים על הקליע שנושאת
אוורה על צווארה. הוא חשש שהדבר יתרחק ממנו ויראה לו לא
רלוונטי לאחר דקה או שתיים, לכן מיהר למקלדת, אבל נרתע מהקרבה
לצג, וברור היה לו שכל מה שיקליד מגיע ישירות לבקרה. הוא חיפש
עיפרון ונייר. שולחן הכתיבה עוצב בקווים מודרניים חלקים
לחלוטין ללא מגירות או מיכלי אכסון כל שהם. בארון הבגדים היו
מספר מגירות שהכילו גרביים וממחטות. הוא ניגש למחשב ובחר שרות
חדרים, וחומרי כתיבה. רק סיים, צלצל פעמון הדלת.
  היא הייתה יפהפייה, ריחנית, ולבושה ככפרית טירולית: חצאית
פרחונית, עליה סינר לבן צחור שבשוליו תחרה. החולצה גם היא
הייתה לבנה, בעלת שרוולים נפוחים שמוקמו במורד הזרועות לטובת
מחשוף כתפיים נדיב.
- "גם את סרוגייט?" שאל באופן בוטה.
- "אני מיכל," השיבה כאילו לא לעניין.
- "התכוונתי מה תפקידך?"
- "אני? דיילת"
- "מה שאת לובשת אלה מדים?"
- " כן, אני חוששת שהם נועזים מדי."
היא הוציאה מתיקה משטח כתיבה אלקטרוני. ומקל דמוי עט.
הוא הביט מאוכזב, ברור היה לו, שלא לכלי כתיבה כאלה התכוון.
אלא שהדבר נראה כבר מיושן ולא חשוב, לא זכר למה רצה אותם
מלכתחילה.
- "את רשאית לגלות לי כמה דברים?"
- "בודאי, זה מה שאני אמורה לעשות."
- "תחמושת מלטי"ם מסמנים על פי המפעיל?"
"מה," שאלה מופתעת, "על מה אתה מדבר? מה אני מבינה בזה?" היא
סמנה לא להתקרב אליה קרבה את פיה לאוזנו ולחשה: "אמ אר אס
שבעים ושתיים." ואז יצאה בחופזה.
מוחו עבד בקדחתנות למה התכוונה? זה נשמע כמו סיסמא, איפה
מקלידים אותה? הוא עשה מספר ניסיונות, שלא העלו דבר. הוא ממש
כעס על עצמו שלא שאל את מספר הטלפון של מיכל.
לאחר שעה של ניסיונות עקרים התקשר שוב לשרות חדרים:
"במה אפשר לעזור לך?" פנה אליו קל גברי.
"אני מבקש לדבר עם מיכל," ניסה לשוות לקולו צליל של ביטחון
עצמי.
"אני מצטער," השיב הקול, "זה לא כאן, אולי תנסה בסרוגייטס."
גד ניתק את הקשר בתיעוב.

מאז שהגיע גד רפאלי לבית ההחלמה, מצוי היה במעין טשטוש חושים.
ובעצם גילה שלא היה הוא עצמו מאז אותו אירוע טראומטי שמוחו
מתעקש להדחיק... מתי היה זה, לפני חמש ואולי שש שנים. לא היה
ברור לו מה עשה באותם שנים, רק זכר את הפיצול שחווה. האני
שהפעיל מל"ט התקיפה נשאר בעולם הצגים, והאני האחר האנושי שבו
ניסה להשתחרר מהחיים הוירטואליים לטובת החיים האמיתיים. מאותו
רגע שקם מטושטש מהמסך הענקי, חווה את חווית החצי, החצי
הרציונאלי לא נשא את זיכרונות הקרב האחרון. אבל זה התעקש לפרוץ
בכל הזדמנות את הדופן הדקה שהפרידה בין שני האניים האלה, בצורה
של הבזקים קצרים אשר לא הצליחו להתחבר לידי רצף הגיוני.
  הלילות היו הגרועים ביותר, מיד כאשר נשכב והצליח להירדם
לרגע, ראה את פניה הזועקים של הילדה, הצעקה הייתה אילמת, ואז
התעורר בבהלה, שמע את זעקתה בראשו, ולא יכול היה להירדם יותר,
רק לפנות בוקר ניצחה העייפות ונרדם לשעה, לפני שהעיר אותו אות
ההשכמה, להתעמלות הבוקר. יכול היה להתעלם מכך ולהמשיך לישון,
אלא ששמח על הבקרים, התעמלות הבוקר סיגפה ורעננה אותו.
הוא עשה את התרגילים בהדרכת המעמלת היפה והספורטיבית שעל מסך
הפלסמה. השתדל לא להתרשל כדי שלא תנזוף בו. אבל יכול היה להרהר
בדמותה של... אוורה? איך התחלפה הילדה הזועקת בדמותה המחייכת
של אוורה? ולמה נדמה היה לו שיש דמיון רב ביניהן?
תעתועי מוח... אמר לעצמו, והמשיך להרהר בראשי התיבות: ג'י אר,
אם אר אס שבעים ושתיים, מה פירוש כל זאת, חייבת להיות לזה
משמעות.
גד סיים את התרגילים היומיים, התקלח, התגלח והתיז על עצמו בושם
גברי. אחר התקשר לשירות החדרים והזמין ארוחת בוקר זוגית, לאחר
זמן קצר צלצל פעמון הדלת ודמותה של מיכל הופיעה על המסך.
"מיכל," שמח לקראתה, "חיפשתי אותך."
"את מי אתה מארח?" שאלה מחייכת.
"אותך כמובן," ואז נזכר שהם תחת עינו הפקוחה של מישהו, "אם
מותר לך, ורק אם את רוצה, כמובן."
"בשמחה."
הם ישבו זה מול זה, ולעסו את הטוסט המצוין, לגמו את הקפה,
ושתקו.
"את פנויה," שאל כדי לשבור שתיקה, ומיד חשש שדבריו לא יובנו
כראוי, "התכוונתי כרגע, לא ינזפו בך שאת מתעכבת?"
"אל תדאג," השיבה נינוחה, "הכול מתנהל כאן בנחת, אסור למהר או
להילחץ."
הוא סימן לה שתתקרב אליו, רכן לאוזנה ולחש: "מה זה אמ- אר- אס
שבעים ושתיים?"
היא הביטה בו מופתעת, "מה? לא הבנת?" לחשה גם היא, "זה מספר
הטלפון שלי."
"אז למה כל המסתורין?"
"כי אסור לנו לפלרטט עם המטופלים."
"אה," אמר מאוכזב משהו, "אז זה מה שזה היה?"
מיכל הייתה בת שיחה מעולה, הם החליפו רשמים על סרטים שראו,
מוסיקה ששמעו וספרים שקראו. מיכל ספרה לו איך הגיע לעבוד
כדיילת, ועל המשכורת הנאה שהיא מרוויחה. וגד... היה נחמד,
אדיב, מתלוצץ אבל לא נידב כל מידע, בקשר שאירועים שהביאו אותו
לבית המרפא. הוא חיפש דרך להגיע לעיקר, אבל היא הפתיעה אותו:
"בקשר למה ששאלת אותי? התשובה היא כן." היא רמזה לו שיתקרב ואז
לחשה, יש לי חבר בחימוש הם חורטים את ראשי התיבות של המטיסים
על התחמושת, למקרה של ועדת חקירה."
הוודאות שאוורה נושאת את הקליע שלו על צווארה, הכתה אותו כברק.
הוא חש את התקף החרדה הולך ומתקרב, וניסה בכל כוחו להתגבר עליו
כדי לא להפחיד את מיכל. מיתוך הטשטוש, הערפול והסחרחורת, נבעו
מראות, שהתגבשו למושגים והפכו למילים.

הלהבה הקטנה שניצתה
ברשות הפרט שלי
והבהבה חלושות
הולכת ומתחזקת
צוברת עוצמה
מתוך עצמה
ניזונה מאש התמיד
מקורבנות המזבח
מהמולך
מבעל זבוב
ממשרפות השואה
מהגופות הנשרפות
על הגנגס
ובמדבר סיני
דם חלב
דמעות
ונשמות
הלהבה מסנוורת
צורבת מכלה
איני יודע
לכבותה

אגודל יד שמאל
מונח במרכז המצח
האצבעות מורות אל על
לקלוט כל פרור
אנרגיה מזדמנת
כך כנראה
מתחיל הטרוף

כשחלף ההתקף, ישבה עדין מיכל מולו והביטה בו במבט מלא חמלה:
"ככה זה נראה?" שאלה ברוך.
-"מה נראה?"
-"התקף החרדה שלך? בכל התקף אתה מדקלם שיר, בעל עצמה כזו?"
גד ניסה לחייך: "דיברתי שטויות?"
-"היית בטרנס."



4. מי את אוורה?
הפעם יצא גד כדי לא לחזור, הוא תכנן זאת בקפידה, הוא יישאר
ללון אצל אוורה אם היא תרצה בכך. להפתעתו לא הייתה לו כל בעיית
ניווט, הוא מצא את הקוטג' הקטן והמטופח, כאילו המתין זה רק לו.
נראה היה שאוורה לא הופתעה מהופעתו .
"ידעת שאבוא?"  שאל בהיסוס מה.
- "קיוויתי, יותר נכון להגיד."
"באת להישאר?" שאלה באומץ לא אופייני.
"כן," הוא היסס לרגע, "אם תקבלי אותי."
- "רק אם תגיד לי את שמך האמיתי."
"אני מבקש, שבי לידי, אני הולך לספר לך סיפור קשה." קולו רעד
כשהמשיך, בואי נתחיל מזה שראשי התיבות של שמי תלויים על
צווארך."
"מה?" אתה ג'י אר?" אמרה בהתפעלות, שנשמעה לגד מזויפת.
-"כן, זה אני, ועכשיו את חייבת לספר לי איך הגיע הקליע אליך."
"קיבלתי אותו בבית החולים, הוא הוצא מהזרוע שלי." היא חשפה את
כתפה כדי להראות לו את הצלקת. "אימי נהרגה אז, ואני נפצעתי."
היה משהו מוזר במעמד, היא לא התרגשה, ספרה כאילו שאין הדבר
נוגע לה במיוחד, היא פוגשת ושוכבת עם הרוצח של אימה, והיא
אדישה לכך.
"את מבינה? אני גד רפאלי, או בכינוי גיל רון, אני זה ש... "
היא חבקה אותו בזרועותיה ונשקה לו בכוח, כדי שלא יגיד את
המילים הנוראות: "לא חשוב," לחשה, "אנחנו כאן ועכשיו, זו תחילת
ההיסטוריה שלנו."
לא יכול היה לשאת את הרגע, התבייש לבכות לעיניה. הביט לרגע מעל
כתפה, ראה את אוזנה שנחשפה מתזוזת השער, מוארת בקרן שמש שחדרה
מהחלון. אוזן יפהפייה, איך אוזן יכולה להיות סקסית... חשב,
מנסה לתפוס בשפתיו את תנוך האוזן... משהו שחור תקוע היה בעומק
האוזן, הוא הכיר את האוזניות הקטנטנות בהם היו מצוידים עובדי
בית ההחלמה...
גד דחף אותה בעדינות, וללא אומר יצא החוצה לאוויר הצח.

למחרת בבוקר מצאה אותו המנקה שוכב באמבטיה, הברז היה פתוח
והמשיך לשטוף את ידו חתוכת הורידים, שלא נותרה בה אף טיפת דם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סתם ככה,
לעמוד מול
הטיפות הקרות
ששוכבות בנחת על
העלה ומתנדנדות
ברוח
ולקנא...

מארב 60 ואדי
סלוקי, 22
באפריל 1998
כיתת נ"חל מוצנח


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/5/09 6:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה