יופי ! אתה גם יודע להפתיע וזה כיף !

כבר פעמים רבות נפגעתי מתגובות ליצירות שלי. לא כל יצירה שלי
מתקבלת בקלות. אבל היום התבגרתי ואני יודע להעביר את התגובות
שלי להיגיון. מה שלא ידעתי בעבר. אני גם יודע שהיצירה היא
עבורי. עם כל הכבוד לקורא. המקום הזה, במה חדשה, או במת
תיאטרון, או תיאטרון בכלל הוא מקום של מעבדה, כמו אטליה כמו
סטודיו של אמן שבו אני עושה ניסיונות. ובזה אתה צודק. במה חדשה
זה כיף של מקום לניסויים מסוגים שונים ומשונים. עם דגש על
משונים.

ההתרגשות של אח שמצא את אחיו. היא הדדית. אצלי זה התחיל
בעוצמות רבות ועד עתה לא פסק. אני עדיין עומד משתומם בפני
העובדה שבקיבוץ שלי נולד עוד סופר ושאני לא יחיד בתחום. לא עוד
מישהו סתם שיכול לקרוא את כל הספר שלי מתחילתו ועד סופו. לא
עוד סתם מישהו... מישהו שלעולם  לא יגיד "משעמם" במילים עטופות
חיוכים מתנצלים...

אבל אני עדיין חושב שהיו כמה דברים שחלפת עליהם אולי מעט
ביעף.

למשל "סיפור התאהבותי הקצרצר" הראשון, ועדיין לא ממש הכרת
אותי. נראה לי שאולי כדאי שתחזור אליו. זו יצירה שאני מוכן
להגן עליה בכל כוחותי ובכל הידע שיש בי. אני חושב שהיא בשלה
מאוד-מאוד, עשויה היטב ומוכנה לכל ביקורת. העברתי אותה לביקורת
של פרופ' בארה"ב, ידיד מהאוניברסיטה, מאוד ביקורתי וזכיתי
לעדנה רבה.

כמו כן, כמה סיפורים קצרים על סיגל וחמוטל וכו'. ונראה לך
שהם לא בשלים ועדיין בוסר. אך יש שם ספר שלם. הנקרא: "איך
נכנסתי להריון מנערה צעירה"... הנושא מסתתר לו שם בכל מיני
יצירות. הספר נשלח להוצאת כרמל, וגם פגשתי את העורך שבא במיוחד
לחיפה להיפגש. אבל העורך הלשוני שלו עשה כאלה תיקונים והפך את
הספר הזה לזבל אורגני... ואז החלטתי לבטל את העיסקה. הספר הזה
לא יפורסם.

אגב, מרטין לא אהבה את הספר הזה. בגלל שהמצאתי לעצמי את סיגל,
צעירה בת 18 שהתאהבתי בה ברחוב. וזה ממש ממש לא הצחיק את מרטין
כשהייתי מספר זאת לאנשים. וכך שהפרסום בבמה חדשה, זו אחריותי
הבלעדית ... אני חושב שבעצמי הוצאתי מהקשרם כמה סיפורים קצרים.
אבל חשוב היה לי לפרסם אותם...

אולי בכל זאת סיגל תקפוץ לכאן פעם ותקרא ?

אגב, מרטין כתבה ספר בצרפתית שאני עומד להוציא בצרפת בימים
אלה. כך שזה מאוד מאוד מעסיק אותי. ואת החברים שעוזרים לי
בצרפת

זה נכון שאני קורא מעט חומרים של אחרים כי אין לי זמן. אבל
בוודאי בחופשה אמצא לזה זמן מדי פעם. אני גם עברתי על המוערכים
שלך, ונכנסתי לכמה מהם כדי להעיר הערותי. וכאן אתה בהחלט צודק
ואני מקבל את הערתך זו לתשומת ליבי. ואנסה לתקן זאת מדי פעם
בפעם.

אני לא בטוח שזה עוזר לי לתקן את עצמי. אני בטוח שבין היוצרים
יש כמה ברמה בינלאומית, כי נתקלתי ב 2 או 3 כאלה ומאוד נהניתי
מההתקלות. אבל לרוב ההערות סתמיות.

"המוות בקיבוץ - ילד חוץ" פורסם בכתב עת ספרותי תל-אביבי
כלשהו, מאזנים, או משהו דומה וזכה לעדנה...

"האולר של יוני ליפשיץ" כנ"ל. אז ב
רגע שבמה חדשה לא נתנו מייד הערכה מלאה לשני הסיפורים,
הבנתישמדובר בפוליטיקה פנימית. לאו דווקא הערכה ספרותית
נקייה... אך האם קיימת כזו בעולם ?

הדברים שאתה אומר על הרומאן מעודדים את נפשי, ומרוממים את רוחי
הנכאה.
תודה. במיוחד משום שמדובר באנשים ששנינו מכירים היטב.
יש לזה ערך מוסף. זה פשוט מרגש עד דמעות.
תודה.

במקומות אחרים ניסיתי כן להראות את הצד הסוציאליסטי שבא לידי
ביטוי דווקא בחיינו כילדים.

לך לא היתה חוויה של אכילת חצי ביצה, חצי מנת חמאה וכאלה...
וגם לא זכית לקבל את החולצה של מישהו שהיה לפניך בתוכה... אוף
זה מגעיל כשחושבים על זה...
וחוץ מזה, לכולנו לא היה כסף, לכל הילדים. וכל עוד לא התחלנו
לחשוב על כסף היתה תחושה של גן-עדן, שכל הקיבוץ שייך לנו. כך
שחוויית שוויון היתה לנו לילדים.
והיא שווה מיליונים.

אני חושב שזו חוצפה וגם טפשות שלא ידענו ליצור קשר נכון עם
אבן-יהודה ובית-יהושע, ונסגרנו בתוך הקיבוץ כאילו באמת אני
ואפסי עוד...
חבל שלא ידעתי אודות אביך ועל היותו בתפקיד כה מכובד. בטח
הייתי בא לבקר אותו וכך גם לומד להכיר אותך ואת חייך.

זה טיפשי שלא מציינים אותו ואת חבריו. לדעתי, עליך מוטלת החובה
להעביר לאיה בן-נפתלי את הרשימה שחסרה ולהשלימה.

דיברתי עם העו"ד, הוא באמת נשמע רציני כפי שציינת. אך הוא לא
השאיר לי הרבה תקווה. יש רק מקרה אחד של חבר קיבוץ לשעבר של
גליל-ים, שהצליח להוכיח שהחלטת הקיבוץ הוחלטה כנגדו. וזכה. כל
היתר שהגישו תביעה נכשלו בה. כמה חבל. בינתיים ביקש שאעביר לו
את החוק שחוקק בקיבוץ. אנסה ונראה אז. אבל אפסו תקוותי.

אני ריאליסט.

את פולדק מאוד אהבתי הוא היה שכן שלנו. ואחרי שאשתו נפטרה והיה
אלמן שנים רבות. ואבי נפטר. הוא ניסה כמה פעמים לשכנע את אמא
שלי, לעבור אליו וכאלה. אבל אמא לא הסכימה. ונשארה עד הרגע
האחרון אלמנה. וקלמן היה מאוד לא מקובל. בגלל שהשמין ועישן. גם
פולדק עבד עבודה קשה מאוד. נהג משאית. וגם קלמן עבד קשה.
לשניהם היה לב זהב. אהבתי אותם מאוד.
מאוד הפתיע אותי כשאמרת שהם היו ממשפחות עשירים. כי בקיבוץ הם
דווקא נחשבו לעניי הרוח...

אני מניח שלגדי יש ילד. זו הנחה די מבוססת חסרת בסיס מציאותי.
היו לו נשים כל הזמן, ראיתי אותן בג'יפ שהיה מגיע איתן לקיבוץ.
ולפעמים הסתובב עימן בקיבוץ. תמיד יפהפיות וחתיכות בינלאומיות.
אני מניח שיש משהו בגו. אבל אין לי שום הוכחה. גם לגנה ודוד לא
היתה הוכחה לכך. אבל גנה נהגה לדבר על הבנות האלה, שהיו מגיעות
לביקורים. אני נוכחתי שם כידוע לך.
הסיפור על עינויים בצה"ל מציאותי יותר.

אני מאוד אוהב את משה שמוקלר ומשפחתו. הוא איש צנוע. גם יחזקאל
וגוסטה היו כאלה. אנשים ענווים. ותמיד אמרתי למשה זאת עוד שהיה
בקיבוץ. וגם כשהיה מגיע לביקורים.

מוחמד בכרי הוא בדיוק כפי שהוא מופיע ברומאן "הענקים וילדי
השמש". יש לו צד פוליטי בלבד. וכל דבר שהוא נוגע בו הוא
פוליטי. יחד עם זאת הוא רואה את עצמו לוחם חירות וחופש למען
הפלשתינאים. ואומר שזה נעשה ללא אלימות. אם כי אישיותו מאוד
אלימה. טוען שיקבל את פרס נובל לשלום. אם אתה מבין למה אני
מתכוון ?
עשינו דברים רבים מאז הרומאן שיצא לאור ב 1998. אני רציתי שהשם
שלו יהיה לא זוהיר אלא מוחמד בכרי ברומאן והוא התנגד, גם אשתו.
אז שיניתי.

חבר?
אינני יודע אם הוא חבר שלי. הוא מסוגל להיות חבר? אני בליבי
שומר אהבה לכל ידידי וידידותי וחברי וחברותי. לעד.

זה כלל גדול בתורה.

10.8.2008