ידעתי שהיה לי אסור.
לפעמים, כשאדם רוצה משהו כל כך, הוא מתמסר לו בלי לראות
בעיניים. אפילו רק כדי להרגיש תחושה, או לחשוב שהושגה המטרה.
לפעמים נהיים עיוורים ולא שמים לב לתרחישים שיכולים להוביל
לצרות גדולות בהמשך.

ועכשיו לעניין, כל הסיפור בפברואר. או בעצם עוד לפני - אני
וגיא התחלנו לדבר כל כך הרבה, כל יום. הוא היה בצבא, ואני סתם
הייתי תיכוניסטית רגילה, שביעיסטית, שעסוקה בללמוד למבחנים,
להתאמן וסתם לשגע לאנשים את השכל.
גיא היה טיפוס שתמיד היה שם בשבילי, עוד מאז שהייתי חברה של
חבר שלו. הוא רצה אותי גם תקופה, אבל אני סירבתי בצורה ממש
נוראית - סינונים והטחות בפנים של "ממש לא!" וכל מיני מילים
פוגעות, והרגשתי טוב עם זה, נחשקת. הוא תמיד היה שם בשבילי,
שלוש שנים. שלוש שנים של... של... אי אפשר לקרוא לזה ידידות,
אבל גם לא חברות, ובטח לא יזיזות. (חוץ מאיזה קטע של שכרות
בחנוכה של שנה שעברה, אבל את זה מדחיקים).
פתאום אחרי שלוש שנים של ידידות לא ברורה - פעם מדברים המון,
פעם רבים ולא מדברים בכלל, לפתע הוא פרץ לחיים שלי. דיברנו
שעות.
הוא התקשר אליי לפני שהוא התקשר לכל אחד מהאנשים בחיים שלו.
אני הייתי הבנאדם שהוא חיכה לדבר איתו כל היום- וכל שיחה קלחה,
הצליחה, זרמה. ואני נהנתי מזה כל כך, לדעת שגיא שם, ורק
בשבילי, כל פעם שארצה... ותמיד יבדר אותי שאני עצובה וישעשע
אותי שמשעמם לי, ויהיה שם לתמוך בי ויהי מה. הוא אהב אותי
באמת. אחרי כל השנים האלה- לא הייתה לנו ברירה. לאט לאט נכנסנו
לקשר, שגם אני וגם הוא לא היינו רגילים לקשרים, היינו רגילים
לחבר/ה של חודש, אבל זה היה ברור שבסופו של דבר נהיה ביחד.
לאחר שאני הזזתי את העניינים ואמרתי לו שאני מעוניינת, הוא ישר
קפץ על ההזדמנות, ונהיינו "הזוג של השנה" - כולם מדברים, כולם
מתעניינים, כולם שמחים בשבילנו.
וגם אני הייתי שמחה. גיא אהב אותי, השקיע בי. נתן לי פרחים,
קנה לי תכשיט יקר. הייתי מאושרת עד הגג. הוא גם חזר הרבה
הביתה, ככה שכל השבוע חיכיתי לו וכשהוא הגיע לשלושה ימים-
הייתה הנאה צרופה.

אבל כמו תמיד - סיפורי האהבה האלה מתנפצים בסופו של דבר.
החלה התקופה הקשה - הוא התחיל להבין שהוא השיג אותי. שאני
בידיים שלו, שהקשר כבר ישנו, שאין צורך להשקיע או לנסות
להתחבב. ועם זה באו השינויים בסדרי עדיפויות. הוא מדבר איתי 10
דקות מהשעת ט"ש. ולא כל השעה כמו פעם. הוא גם עשה קטעים של
העדפת חברים על פניי.
עשרות שיחות עברנו- הסברתי לו, ציינתי בפניו, ביקשתי ממנו
שהמצב ישתנה. שאני אוהבת אותו, שהקשר חשוב לי וחשוב לי שהוא
יצליח. וגם הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואני יודעת שהוא אוהב,
גם חברים שלו אומרים לי, וגם אני יודעת כי אני יודעת. כי זה
קשר שלקח לו המון זמן לקרות ועל זה לא צריך לוותר בקלות. הרי
היינו הזיווג המושלם.

אז השתנה מעט פה, ומעט שם... לפעמים הייתי שמחה עד הגג ולפעמים
מבואסת ממנו. וגם הוא התחיל לחזור פחות הביתה- פעם בשבועיים,
לפעמים פעם בשלושה. חיכיתי לו, ורק לו. ניסיתי לא להתקרב אל
בחורים אחרים. אע"פ שכבר התחיל החופש הגדול והפיתויים היו מעבר
לכל פינה.
לעיתים הרגשתי פראיירית, שאני מחכה ואז הוא עושה סדר עדיפויות
שגוי ששם אותי באמצע ולא למעלה. לעיתים הרגשתי מאושרת שהוא
מחמיא לי, עושה לי נעים, מבדר אותי, שם בשבילי. הייתי מתנדנדת
בין לבין, חברות שלי כבר לא ידעו מה לומר- לפעמים "תזרקי אותו
כבר" ולפעמים "הוא אוהב אותך, אל תוותרי על זה".  זה היה יותר
מדי בשבילי. כבר התחלתי לסבול, כי כל פאשלה גדולה שלו הוא
הסתיר על ידי חיוך ומילים יפות.

יום אחד הגיע השיא. הוא עשה לי קטע מלוכלך, ביטל יציאה בליל
שישי שעה לפני, אחרי שתיכננו את זה כבר מיום לפני. אמרתי לעצמי
שזה הסוף, או שהוא יוכיח שהוא אוהב או שזה נגמר. נמאס לי באותו
הרגע. הייתי מוכנה לזרוק הכל ובאותו יום יצאתי למסיבה,
השתכרתי, ועשיתי כיף שהיה מהול בעצב אינסופי על גיא.

למחרת, אסאמאס. "מצטער... לא התכוונתי לפגוע בך בחיים". משהו
כזה. עלק, שולח אסאמאס, מנסה לנקות מצפון... מה נהיה?! עד כדי
כך אני נראית קלה בשבילך? שאסאמאס יפתור את הבעיות?
ציפיתי למעשה, אבל כנראה שציפיתי ליותר מדי. לא הגבתי
לאסאמאס... וככה עברו כמה ימים של דיכאון, שבסופם שלחתי לו
הודעה "נפרדנו?" (כי אמרתי לו שאני לא יכולה ככה, לא נפרדנו
באופן רשמי. כבר רציתי לדעת אם להתחיל להנות מהרווקות או לא).
אסאמאס גרר אסאמאס ובסוף נפגשנו באותו הערב. הוא ירד על ארבע
והתחנן שאסלח לו, ואמר שאם יעשה עוד משהו כזה שאני אפיל אותו
מצוק. הסכמתי- הרי הוא האהבה שלי, הבנאדם היחיד שהחזקתי איתו
חמישה חודשים והוא שווה את המאמץ.

הוא באמת השתנה. הוא התחיל להתייחס אליי יותר, לשים אותי שוב
למעלה בסדר העדיפויות. הוא הלך לקורס והתחיל לחזור פעם בשלושה
שבועות ליומיים, הרגשתי שאני מתחילה להתחרפן. היה חסר לי החבר
שהיה שם... בתיאוריה, היה לי חבר... אבל במציאות - אפילו
בטלפון לא יכלנו לדבר, כי הוא היה בשטח הרבה מהשבוע. הייתי
מבואסת וממורמרת על זה, למרות שכשהוא חוזר הכי כיף בעולם, אבל
זה יומיים פעם בחודש, זה טירוף.

ובמקביל, מאותו הרגע שחזרנו, הכרתי בחור... לא דודי בלסר, ולא
אנחל בונני, ואפילו לא סתם מאור כהן, אלא מישהו שמתאמן איתי
במכון, נאה מאוד, נחמד מאוד... נתן לי להרגיש כמו ליידי. חיכה
לי שאסיים את האימון כל פעם כדי להחזיר אותי הביתה, שאני גרה 5
דקות גג הליכה מהמכון. זה נתן לי להרגיש נחשקת ונאהבת, שלמישהו
אכפת.

נכון. גם לגיא היה עדיין אכפת. כשדיברנו הוא אמר שהוא אוהב
ומתגעגע, ובאמת אני אוהבת אותו יותר מכל בחור אחר. אבל השיחות
עצובות, כי הוא עייף, וכי אין ממש על מה לדבר, רק האהבה ...
והציפיה שהוא יחזור כבר. בסה"כ אני עכשיו יהיה שמיניסטית- זה
עוד הזמן שלי לחגוג.

אלון מהמכון, היה שם בשבילי גם בימים שלא היה לי כוח לאף אחד.
הייתי באה להתאמן רק בשביל לחזור איתו הביתה, לשמוע שירים יפים
במכונית המטרפת שלו עם הדלקן, לדבר שעות על הכל- גם דברים שעם
גיא לא הייתי מדברת, לדוגמת הצבא. גיא לפעמים נתן לי להרגיש
כמו מישהי שלא מבינה, שאין טעם להסביר לה. הרגשתי לפעמים ילדה
קטנה, לא שווה לו. מדי פעם אהבתי את זה, אבל זה מנע ממני לדעת
מה עובר לו בחיים, שלושה שבועות כל פעם.

אלון היה שכן של רונה, חברה שלי. הייתי באה אליה, היינו יושבות
בגינה שלה וקוראות לאלון שיצטרף. אהבנו את זה. הוא היה הבידור-
גם שהוא שתק. רק להסתכל עליו ועל השרירים שלו- והבידור היה
מגיע לבד.
פחדתי מאלון. פחדתי שהוא יסית אותי מגיא. גיא - האהבה שלי.
היחיד שלי. פחדתי שהוא יגרום לי להכנס לצרות, בכך שהוא ימשוך
אותי אליו, מה שהוא כבר עשה, אבל כל פעם שנפגשנו הרצון לדעת מי
הוא באמת, הרצון להתקרב אליו, הרצון לגעת בו... הכל רק עלה.
פחדתי שהוא יפגע במשיכה שלי לגיא. ברצון שלי להיות איתו. אבל
לא הפסקתי.

וככה הגיע יום שבו הגעתי למכון מאוחר, לא סיימתי את האימון
ולכן ביקשתי מאלון שיצטרף אליי להליכה/ריצה ברחבי היישוב,
לסיים את האירובי. והוא הסכים, כל כך היה אכפת לו ממני שהלב
שלי כאב.
זרקנו את התיקים באוטו שלו (של ההורים שלו אבל למי אכפת)
והתחלנו להתהלך. היה לנו כל כך כיף, אני ממש נהניתי, זה הרגיש
לי כל כך טוב להסתובב ברחוב איתו. הרגשתי מוגנת, הרגשתי טוב.
בריצת סיום, כבר התחלתי להתייאש מהקושי, ואז לרגע הפסקתי. אלון
בתור מישהו שחותר למטרה, תפס לי את היד, והתחלנו לרוץ יד ביד,
מה שדירבן אותי להמשיך. רק להרגיש את אותה יד גברית שהייתה
חסרה לי כבר שבועיים. כאב לי הלב... על גיא... על האהבה
שלנו... על הצבא שמנתק אותנו... כי את גיא אני אוהבת. ולא משנה
מה אלון יעשה, רק את גיא. הוא החיים שלי, הוא האהבה שלי, וגם
ולמרות הקטעים שלו- הוא אוהב אותי ברמה כל כך גבוהה,ואכפת לו
כל כך, אבל פשוט הוא לא כאן להראות את זה, וכשהוא כאן כבר- אז
אין לו זמן, או קשה לו.

בהמשך הגענו למכונית. אני הייתי על סף פירפורים, התחלתי ללכת
בסיבובים לאט כדי להרגיע את עצמי. שתיתי קצת מים. באיזשהו מבט
חטוף הסתובבתי לכיוונו והוא החליף חולצה, והגוף השרירי שלו
נחשף לפניי, שכל כך הייתי כמהה לגעת בו, כאילו איזה פסל בנה
אותו, היה מעוצב ולא שעיר, בדיוק כמו שאני אוהבת. כשקלטתי שאני
מסתכלת לשם, העפתי את המבט במהרה, ידעתי שזה לא בסדר, שזה לא
טוב, שאסור להסתכל.
הייתי חייבת לסנן משהו כי הוא ראה שאני מסתכלת. אמרתי לו "מה
זה הסטרפטיז הזה?" ואז כעסתי על עצמי שזה מה שיצא לי מהפה. הוא
אמר "מה, לא טוב?"

באמת. באמת שלא ידעתי מה לענות. מצד אחד כל כך היה בא לי
להפשיט אותו לגמרי, לרואת את הגוף המושלם שלו.
מצד שני- גיא. האהבה הגדולה שלי. אני חושבת שהוא יפהפה, אומנם
לא כזה שרירי אבל גם לו לא חסר, וגיא ואני זה סיפור האהבה,
ולפתע הרגשתי סוג של בגידה, סוג של משהו שלא בסדר לעשות. ידעתי
שאלון מתחיל לרצות אותי, שאני עכשיו הולכת להסתבך. אלון לא ידע
כלום על גיא. כי נהנתי מחברתו ולא רציתי שייסוג בגלל גיא.

אחרי זה אלון החזיר אותי הביתה. נפגשנו עם רונה באותו יום
בערב. רונה אמרה לי לפני שהוא הגיע שהיא חושקת בו, כן, האמת
שזה לא מפתיע אותי. רציתי שהיא תשיג אותו. שהוא יישאר פה קרוב
תמיד... וברגע שאני וגיא ניפרד שיהיה לי למי ללכת. רונה אמרה
לי שאני רוקדת על 2 חתונות, והסכמתי. ידעתי שהיא צודקת ושזה לא
בסדר. אבל באמת שאלון סיפק לי את ההרגשה שגיא לא יכל. אני
יודעת שאם הוא היה בבית הכל היה אחרת. אבל הוא לא, וזה המצב.
ואלון היה כאן כדי לתת לי כתף, כדי לספק לי את הבידור, השעשוע,
החברה, הכמיהה לדמות הזאתי בחיים שלי, הכל- חוץ מהמגע שהיה חסר
לי כל כך, והפיתוי הגדול שהיה - למרות שאסור לי לגעת באלון. כל
כך אסור.

רונה ואלון ליוו אותי הביתה, עד הבית. אלון, כי רצה להיות
בחברתי, ורונה, כי רצתה שהדרך עם אלון לבד, חזרה, תהיה כמה
שיותר ארוכה. אבל לא היה אכפת לי. החיבוק שהוא נתן לי באותו
יום בסוף היה ארוך... הוא הכניס לי יד לחולצה, (החולצה עם פתח
בגב כזה עגול), ונגע לי בגב בעדינות, ליטף אותו בצורה מדהימה,
ונישק אותי על הלחי, ואני כל כך הרגשתי צורך פשוט ... פשוט...


שלחתי לו אסאמאס בהמשך אם הם הגיעו בשלום. הוא אמר שכן, ושאל
אותי איך הייתה הארוחה שפינטזתי עליה כל הדרך הביתה. אמרתי
שבסדר, והוא איחל לי "לילה טוב, חלומות מתוקים... :)"
ואני בתגובה עניתי "לילה טוב.. :)"

האמת שזה המצב שלי עכשיו. אני בצומת דרכים - הנפילה יכולה לבוא
מכל מקום. אני אוהבת את גיא. הוא החיים שלי, האהבה שלי, האיש
שלי, הבחור שאני חושבת עליו שאני קמה בבוקר.
אבל תמיד אני הולכת לישון עם מחשבות מעורבבות, על אלון שראיתי
שעה לפני ועל גיא ששם בשבילי, נלחם בשביל המדינה שלי ואני
ככה... כועסת עליו כי הוא בחוסר ברירה נמצא בצבא, שבוז, ובלי
כוח לשום דבר עד שהוא מגיע הביתה.

קשה לי עם המצב. ואני עוד מנסה להתמודד, לא משנה לאן אפנה,
מישהו אחר יפגע, ובסוף זה יפגע בי. מצד אחד- גיא שלי, ומצד
שני, אלון, שהוא טיפוס כל כך מתחשב, כל כך אכפתי, נותן לי את
ההרגשה שרק גבר יכול לתת לי במשך חודש שלם, עד שגיא חוזר.

כנראה שניתן לזמן להחליט. אני מקווה שבסוף הטוב ינצח. בינתיים,
אני גם ככה אתבאס, גם אם זה מחוסר האפשרות לגעת באלון
ומההתמודדות האין סופית עם לחכות שגיא יחזור.