היום אנחנו חוגגים שנה.
אין זיקוקים, אין עוגה.
בחגיגות כאלה אין צימר, מלון מפואר.
אין מתנה וברכה.

אבל יש זיכרון, יש נוסטלגיה, יש כמה שניות,
שאפשר לעצור ולחשוב על מה שהיה ומה שהיה מאז שהיה.

וכשהעולם הסתובב לו סביב לשמש סיבוב יחיד,
הסתובבתי איתו - פעם נזכר בך ועצוב, פעם נזכר בנו ושמח.
להגיד שעשיתי סיבוב שלם יהיה אמת מדויקת.
אני באותה הנקודה, אך אני והעולם השתנינו, התבגרנו בעוד שנה.

מעבר לעמקים הירוקים,
אחרי הנהרות הכחולים,
מתחת לעץ היפאני שבו ראיתיך לראשונה,
שם לא רחוק מהמפל הלבן על הגשר שאותי ליווית,
נישאר תמיד ביחד.
ועם כל סיבוב של כדור הארץ נתרחק יותר ויותר.
והזיכרונות ישכחו לאט-לאט.

עד שבמקום אחר,
בזמן אחר,
במצב שעדיין לא קיים -
ניפגש.
נגיד שלום, מה שלומך? נחייך כמו שמחייכים לכולם
נשאל על המצב והמשפחה. אם התחתנת ואם אתה?
אם הילד לידך הוא שלך ומתי כל זה קרה.
יהיה נחמד וקצת הזוי.
שנייה לפני שנגיד להתראות, נשלח מבט בוהה, אחד לעיניים של
השנייה, מבט מחויך עם עצב לא מובן בעיניים, נרגיש את הפספוס
שלא ניתן היה לתיקון.
הבטן תתהפך לשבריר שנייה,
נגיד "להתראות, ניפגש", ולא נתראה עוד לעולם.

ממרחק הזמן, העולם יראה כל כך קטן.
כל כך עגול ומושלם.
תמיד ניתן להתרפק על זמנים שהיו
וכדאי.

אז מה אומר בחלוף הזמן? אומר תודה
שבילית איתי שש שנים
וסליחה
שלא רציתי לתקן דברים שבורים.
אומר בהצלחה בחיים
ואהבה, אאחל לך אהבה.

איתי.