הבית שלי קר. אין בו תנור חימום, מזגן, או אפילו עצי הסקה. אבל
יש בו שולחן עגול יפה, עשוי מעץ, שאני אוהבת לכתוב עליו פנטיות
וסיפורים מרגשים. הבית שלי קטן. אין בו חמישה חדרים, סלון וגם
לא חדר שינה נוסף. אבל אם מטפסים על כיסא ומסתכלים בחלון, אפשר
לראות את ההרים של הבקעה באופק. בבית שלי כמעט אין רהיטים,
שטיחים או וילונות. ואין בו תחושה ביתית כמו שיש ברוב הבתים.
אני יכולה לשמוע מלמטה את השכנים שלי מתווכחים, את הכלב שלהם
נובח... ובשבתות אני שומעת את הרעש של הסכו"ם מארחות שבת. הם
אוכלים חזה עוף, חלות ודגים ואני יושבת ליד השולחן העגול
ומנגבת לחם לבן בסלט חצילים. הבית שלי מבולגן ודי מלוכלך. ידיד
שלי אומר שהוא בית של דיכאונית. אבל אני לא דיכאונית בכלל.
ובבית שלי יש לי מיטה שעליה אני יכולה להניח את הראש ולהירגע
אחרי יום ארוך ועבודה מבאסת. והמיטה הזאת היא שלי. מה אני
צריכה יותר?

"אהבה" אתה אומר.

"יש בי המון ממנה" אני עונה.

"למי?'' אתה שואל.

"למיטה שלי. לגיטרה שלי. לדובי הורוד שקניתי לפני שנתיים
מהדיוטי פרי. למוזיקה...''

"ומה עם אהבה לבן אדם?'' אתה קוטע אותי.

"אני אוהבת את עצמי" אני עונה.

מה אני צריכה יותר מזה?


"מה שאת צריכה", אומר הפסיכיאטר שלי בכזה ביטחון, "זה מערכת
יחסים רצינית עם מישהו. מחויבות הדדית. איזה גבר שיהיה בשבילך
סיבה לקום בבוקר ולחזור הביתה אחרי העבודה.''

"מה שאני צריכה", אני עונה לו, "זה חבילה של כדורי פרוזק נגד
דיכאון.''

"ההתמכרות הזאת לא טובה בשבילך", הוא אומר ונותן לי מרשם.
"שמעי לי.''

אני שומעת לו, ובבית אני בולעת שני כדורים ומסניפה עוד אחד
וישר מזנקת לשמיים. לא עוד דיכאון ב12 שעות הקרובות. מה אני
צריכה יותר מזה?

"שופינג!'' מכריזה איזה אחת-שחושבת-שהיא-חברה בכזאת התלהבות.
"מה שאת צריכה זה סיבוב קניות טוב. תאמיני לי, אין דבר יותר
טוב מזה בשביל למלא לב של אישה.''

אני מאמינה לה ובחמש שעות הבאות אני נשרכת אחריה לכל חנות
בגדים/נעליים/תכשיטים בעיר, מסתכלת, מודדת... ובסוף הערב אנחנו
יוצאות מחנות כלבו כשהידיים שלה מפוצצות שקיות. הידיים שלי
ריקות והלב אותו דבר. היא מגמגמת איזה התנצלות. אומרת שהיא
מקווה שלפחות נהנתי וחבל שלא קניתי את המעיל ההוא מהעור. הוא
היה פצצתי עלי. ואני עונה לה שלא נורא. היא קנתה הכל בשביל
שתינו. היא שואלת אותי אם אני יבוא לאיזה מסיבה של איזו גלית
אחת מחר. "יהיה אקשן. היא מזמינה את כל הידידים שלה. יהיו הרבה
שפמנונים לדוג". קורצת. ואני אומרת שהיתי ממש רוצה לבוא, אבל
מחר יש בדיוק פגישת עבודה, וכל העובדים חייבים לבוא, ומי שלא
בא על המקום מפוטר. אז היא אמרה שאתה... חבל...
ולא-נורא-נתראה.-כבר-תהנו-בהצלחה-ביי.


נגיד שיש איזה שעון חול. ונגיד שיש איזה זבובון בתוכו. ונגיד
שלזבובון אין כנפיים והוא מזמזם ומזמזם ומנסה לצאת מהשעון, אבל
לא מצליח. ונגיד שהחול יורד עליו מלמעלה ומכסה ומכסה...
והזבובון טובע, ונחנק, ומזמזם ומזמזם... ונגיד שאם הזבובון היה
יכול לדבר... מה הוא היה אומר?


"אני חושבת שאני משתגעת", אני אומרת לעצמי שמסתכלת עלי במראה.

"אני חושבת שתמיד היית ורק עכשיו את מגלה", העצמי שבתוך המראה
עונה.

"אני חושבת שאני צריכה מינון יותר גבוה בכדורים'', אני אומרת.
"אני חושבת שאני צריכה פטריות הזיה שיעיפו אותי קצת מהמציאות.
אני חושבת שאני צריכה אהבה.''

"אני חושבת שאת צריכה טיול ארוך למדבר", עונה העצמי.




"אני חושב שאת צריכה אשפוז", אומר הפסיכיאטר שלי בכזאת רצינות.
"את במצב נפשי קשה. אני שולח אותך לאשפוז-יום לתקופה
בלתי-מוגבלת. הזמנתי לך אפילו מונית. היא מחכה לך למטה.''


הבית שלי קר. בבית שלי אין חלונות, דלתות ואפילו לא חורים
בקירות. ואם אני רוצה להתקלח זה רק בנוכחות אחות. בבית שלי יש
אנשים בשפע, וחלקם מתנהגים כמעט-נורמלי לפעמים. ויש תרופות
פסיכוטיות שמזניקות אותי למעלה ולמטה, או סתם איפושהו באמצע.
ויש טלוויזיה ושולחן ארוך מרובע שאני לא כותבת עליו פנטזיות
וסיפורים מרגשים, כי ריבועים חוסמים לי את המחשבות. אבל אפשר
לצייר עליו ציורים בשעת יצירה, של חורים שחורים וזבובון בלי
כנפיים שכלוא בתוך שעון חול. והזבובון לא אומר כלום, כי זבובים
לא יכולים לדבר. גם לא בתאוריה.

ובבית שלי יש דובי ורוד שקניתי לפני שנתיים מהדיוטי פרי והוא
עושה את הבית קצת פחות קר.